אמרו חז"ל "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". ומבאר כ"ק אדמו"ר הזקן נ"ע בספר התניא, שיש "בכל דור ודור" ו"בכל יום ויום" ענין יציאת מצרים בעבודה רוחנית, ש"היא יציאת נפש האלוקית ממאסר הגוף כו' על ידי עסק התורה והמצוות" (תניא פמ"ז). ועל פי זה, כל פרטי מאורעות יציאת מצרים הכתובים בתורה, הרי הם הוראות אלינו בדרך הנכונה בה אפשר "ליגאל" ולצאת" מ"מצרים" הרוחנית.

המכה הראשונה ששברה את גלות מצרים היתה שנהפכו המים – מי הנילוס – לדם. טבע המים הוא להיות קר ולח. אך דם הוא חיות וחמימות, כמ"ש "כי הדם הוא הנפש" (ראה יב, כג).

וזהו ענין מכת דם בעבודת האדם: שיש להפך את ה"מים" וה"קרירות" ל"דם" וחיות. כי קרירות היא היפך הקדושה, שהרי קדושה היא חיות, כמאמר חז"ל "הקב"ה נקרא חיים", וגם כל הדבוקים בקב"ה "נקראו חיים" (אדר"נ פל"ד, י), וחיות מביאה עמה חמימות. אבל קרירות – היא היפך החמימות והחיות של הקדושה. וכאשר ישנה קרירות לעניני קדושה, הרי זה מביא רחמנא ליצלן, לכל הענינים המנגדים לקדושה.

לאחר מכן באה מכת צפרדע, שצפרדע היא בריאת המים (שמו"ר פ"י, ג) ושטה בנהרות, והיינו, שענין הצפרדע הוא "קרירות". ומכת הצפרדע בעבודה רוחנית היא להכניס "קרירות" בענייני גשמיות וחומריות.

(ע"פ לקוטי שיחות ח"א עמ' 119 ואילך)