התגובה הראויה על החלטת מועצת הביטחון של האו"ם אינה זעקות שבר על צביעותו של העולם. הבעיה אינה העולם, אלא המדיניות שלנו. הרגלנו את העולם שאנחנו מתאמצים מאוד לרצות אותו, גם במחיר פגיעה באינטרסים החיוניים שלנו. את הרפיסות הזאת צריך לשנות מן היסוד.

בבוקר יום הכיפורים תשל"ד, 1973, כשכבר היה ברור שמצרים וסוריה יפתחו בשעות הקרובות במתקפה על ישראל, דנה הממשלה בבקשת הרמטכ"ל להנחית מתקפת מנע. הטייסים כבר ישבו מוכנים במטוסים. אבל ראשת הממשלה החליטה שלא לבצע את הפעולה. אסור, אמרה, שהעולם יטען שאנחנו פתחנו במלחמה. המחיר הנורא ידוע לכול.

כמה שנים קודם לכן, בקיץ תש"ל, 1970, הובילו האמריקנים מהלך של הפסקת אש בין ישראל למצרים. ההסכם קבע במפורש כי שום צד לא ישנה את המצב בשטח. יומיים לאחר מכן הבחינה ישראל כי המצרים מפרים בבוטות את ההסכם ומקדמים סוללות טילים לכיוון תעלת סואץ.

במקום לתקוף מיד את הסוללות ולהגיב בנחרצות על ההפרה, פנתה ישראל בתלונה אל ארצות-הברית. זו התכחשה בתחילה לעובדות וטענה שאין הוכחות כי אכן קודמו הטילים. רק כעבור זמן הודתה שאכן מצרים מפרה את ההסכם, אבל לחצה על ישראל להבליג. את המחיר שילמו טייסינו במלחמת יום הכיפורים.

ערב מלחמת ששת הימים. מצרים חוסמת את מצרי טיראן למעבר ספינות ישראליות. ישראל דורשת מארה"ב לממש את הערבות שנתנה לחופש השיט, אחרי מבצע סיני. בממשל טוענים שהם "לא מוצאים את המסמך". המדינה היהודית הקטנה מוצאת את עצמה לבדה, מול שבעה צבאות ערב המצחצחים חרבות נגדה ומול עולם אדיש. אלא שהפעם, בחסדי ה', מתקבלת החלטה לפתוח במתקפת מנע, ובתוך שישה ימים מתחולל הנס של הניצחון האדיר.

פעם אחר פעם נוכחנו כי העולם לא יתייצב לימיננו. מה עשה העולם כדי לממש את החלטות האו"ם באשר ללבנון? ההחלטות מופרות ברגל גסה בידי הסורים וחזבאללה – והעולם שותק. אבל אם אנחנו נקום ונעשה מעשה כדי להגן על ביטחוננו – העולם יֵצא מגדרו כדי לגנות ולמחות.

השינוי צריך להתחולל אצלנו, בתודעה העצמית שלנו. דיי להיות שק החבטות של העולם. דיי לאפשר לעולם כולו להתערב בהחלטותיה של מדינה ריבונית. דיי לכספים האדירים של האיחוד האירופי הזורמים לגופים שנועדו לקעקע את ערכיה של המדינה היהודית.

לא צריך להודיע הודעות ולהצהיר הצהרות, אלא פשוט להפסיק להתחשב באומות העולם בכל הקשור לצרכים החיוניים שלנו. יש להדוף כל מעורבות כזאת על הסף, ותחת זאת להחליט החלטות מעשיות המבטאות את מימוש הריבונות הישראלית בשטח.

אם נהיה נחושים, העולם יקלוט מהר מאוד שכללי המשחק השתנו, והוא יתאים את עצמו לכללים החדשים. העולם פרגמטי. הוא לוחץ במקום שבו נראֶה כי אפשר ללחוץ. הגיע הזמן שהעולם יקלוט כי איננו לחיצים עוד ושהפסקנו לקבל ממנו הוראות, וה' יהיה בעזרנו.

מהדורה חדשה של הספר עם פירוש וביאור, מקורות והרחבות, על-ידי מערכת 'מעיינותיך'. כרך ראשון, 663 עמ'. טל' 039606018.

הלכות בל תשחית, קציצת אילנות וביזוי אוכל, עם התייחסות להיבטים מעשיים בימינו – איבוד שיירי מזון, השלכת חפצים שימושיים לאשפה ועוד. 606 עמ'. טל' 025710965.

מאמרי הגות על מועדי ישראל, שאובים ממקורות החסידות, בסגנונו המיוחד של המחבר. 240 עמ'. טל' 088502771.

האור הוא המוטיב המרכזי של חנוכה. התכונה הבולטת באור היא התפשטותו במרחב. אין צורך באור גדול דווקא, כדוגמת מדורה או אבוקה, אלא גם אור קטן משפיע על סביבתו, ואף נראה למרחקים. אמנם יש הבדלים בעוצמת האור, אך העיקרון שווה.

ועם זה, כוחו של האור בדחיקת החושך עלול להיתקל במחסום. אם יש גוף החוסם את התפשטותו של האור, כמו "ענן עב וחשוך", בכוחו להבדיל גם "בין השמש לארץ ולדרים עליה".

הדברים האלה קיימים גם בעבודת האדם. יהודי נדרש להאיר את העולם, וכאן הוא עלול להיתקל בשני סוגי התמודדות: 'מרחק' ו'מחסום'. 'מרחק' מייצג את דברי הרשות. אלה אינם דברים האסורים על-פי התורה, אולם הם מרוחקים מן הקדושה. לעומת זה, 'מחסום' מייצג את הדברים האסורים, המנוגדים לקדושה.

גם בדברי הרשות עצמם יש שני סוגים. יש דברים שהם 'מכשירי מצווה', המסייעים לקיום המצווה. אך יש דברים שאינם קשורים כלל למצווה, ועם זה אין הם אסורים. למשל, יש בהמות הראויות לעלות לקרבן על המזבח, ויש חיות טהורות וכשרות שמותר לאכול אותן, אך אין להקריבן.

גם בחושך עצמו יש שני סוגים. יש דיון אם חושך הוא מציאות ממשית, או אינו אלא העדר אור. תורת החסידות גורסת ששתי הדעות אמת הן: יש שני סוגי חושך. יש חושך שאין בו ממש, וכל מציאותו העדר אור; ויש חושך מהסוג ששרר במצרים במכת חושך, ועליו נאמר "וְיָמֵשׁ חושך" – חושך שאפשר למששו בידיים.

כאשר מבקשים להאיר מרחב חשוך יש לדעת באיזה חושך מדובר. אם זה חושך ממשי, המשתייך ל'דברים האסורים', לא דיי בהארת אור, אלא יש לסלק את החושך, מכיוון שבכוחו לחסום את האור. ואולם חושך שכל מהותו העדר אור, אפשר לסלק על-ידי הדלקת האור.

שני השלבים האלה היו בנס חנוכה. תחילה עסקו בסילוק החושך הממשי, החוסם את האור – המלחמה ביוונים. אחרי שניצחו החשמונאים את היוונים וסילקו אותם, ניגשו להדליק את מנורת המקדש, כדי להתמודד עם החשֵכה הנובעת מריחוק הקדושה. רמז לזה טמון בהלכה שיש להדליק את החנוכייה "משתשקע החמה" דווקא, כשהחושך הוא בבחינת 'העדר האור', ולא באישון לילה, כאשר החושך נעשֶה עב וסמיך.

זה תהליך העבודה הפנימית של האדם: סור מרע ועשה טוב. תחילה יש לבטל את ההתנגדות, ואחר-כך להחדיר אור וקדושה. וכמו בחנוכה, לאחר הניצחון במלחמה התאפשר להאיר גם את רשות הרבים, ואפילו את המרידה שהיא מייצגת (עד שתכלה רגל מן השוק – "רגלא דתרמודאי" – מורדת), כך בעבודה הפנימית, על-ידי מיגור הרע הפנימי יכולים לבטל גם את הרע שבעולם.

״ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח" (בראשית מא,מה). פרעה שינה את שמו של יוסף מפני שלא רצה לידו אדם בעל שם יהודי, אבל יוסף לא קיבל זאת, כפי שנאמר בפסוק: ״ויצא יוסף על ארץ מצרים״; הוא הוסיף להיקרא בשמו היהודי, והשם 'צפנת פענח' לא נזכר עוד.

״ויוסף הוא השליט... הוא המשביר״ (בראשית מב,ו). יוסף לא הלך בדרכם של מנהיגים מסוימים, שבהתמנותם לתפקיד הם מתיישבים בראש באפס מעשה ומסובבים עצמם במחנה של שמשים ומשרתים. לא כך נהג יוסף, אלא הוא עצמו 'השליט' והוא עצמו 'המשביר'.

״ויהי ה׳ את יוסף ויהי איש מצליח״ (בראשית לט,ד). יוסף הוסיף להיות קרוב אל הקב״ה גם כשהיה טוב לו, גם כשהיה איש מצליח.

״יעשה פרעה ויפקד פקידים״ (בראשית מא,לד). יוסף נהג בחכמה – את המשימה להחרים תבואה מבני העם הועיד לפרעה – ״יעשה פרעה ויפקד פקידים״; יעשה הוא לעצמו שונאים בקרב העם; ואילו את חלוקת התבואה לאחר מכן נטל לעצמו.

״ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו״ (בראשית מד,ח). ״והם לא הכירוהו״ – לאחים לא היו הכרה והשגה במדרגתו הנעלית של יוסף.

השבטים בחרו להיות רועי צאן, כדי שטרדות העולם לא יפריעו להם מביטולם ודבקותם באלוקות. הם לא שיערו שאפשר להיות בבחינת 'מרכבה' לאלוקות, גם בשעה שבחיצוניות טרודים כל-כך בענייני העולם. לכן טעו ביוסף אחיהם וחשבו שהוא מצרי.

חז״ל אמרו (חגיגה טז) ״כל המסתכל בשלושה דברים עיניו כהות – בקשת, בנשיא ובכוהנים״. נמצא אפוא שלשבטים היה אסור להסתכל בפני יוסף, שהיה נשיא, בראייה והבטה חזקה. לכן "לא הכירוהו".

יוסף היה בבחינת צדיק עליון, נעלה מאחיו. לכן נאמר עליו (בראשית מט) ״ולקדקוד נזיר אחיו״. הוא היה ראש ומקור לאחיו, כי הוא המשפיע שפע עליהם.

רבי ירחמיאל-ישראל-יצחק מאלכסנדר, בעל 'ישמח ישראל', לא הרשה לחסידיו להיכנס לחדרו בעת הדלקת נרות החנוכה. אחד מחסידיו השתוקק מאוד לראות כיצד רבו מדליק את הנרות, ויום אחד הסתתר בארון שבחדר ומשם צפה בעבודת הקודש.

הוא ראה כי קודם ההדלקה בערו פניו של הצדיק כלפידים ושעה ארוכה הכין את עצמו לקיום המצווה, אולם ההדלקה עצמה הייתה בפשטות.

למחרת ניגש אליו פתאום הרבי ואמר לו: "ההתעוררות שהאדם זוכה לה בשעת קיום המצווה באה מלמעלה. חובת האדם היא להכין את נפשו קודם קיום המצווה, ולהבעיר את לבו לעבודת הבורא".

"בחנוכה מתחיל לנבוע שפע בהיר חדש על נשמות ישראל, ולכן מדליקים את נרות החנוכה, שהם מייצגי הבהירות, רמז לבהירות המאירה בימים האלה"(רבי לוי־יצחק מברדיצ'ב)

בביתו של הרב ישראל גליס, איש ירושלים, שמור קנקן פח, שקיבל מסבו. מדי שנה, בימי החנוכה, הקנקן הזה מוצב על השולחן, והרב גליס מספר את סיפורו:

השנה שנת תש"ח. בכ"ט בנובמבר התקבלה החלטת האו"ם על סיום המנדט הבריטי ותכנית חלוקתה של ארץ ישראל. הערבים הגיבו במהומות דמים בכל רחבי הארץ, ובכלל זה בירושלים. העיר העתיקה הייתה נצורה. תושביה היהודים היו שרויים בפחד גדול, נתונים למחסור ולרעב.

השוק הערבי, שאך אתמול המה מלקוחות יהודים, היה שמם עתה. אחת לזמן מה הופיע משוריין בריטי שנשא תרופות ומצרכי מזון מהעיר החדשה בעבור היהודים הנצורים. מדי פעם בפעם הצליחו כמה יהודים אמיצים לפרוץ לחנויות הנטושות ולהשיג מעט מזון, אולם לא היה בקומץ הזה כדי להדביר את הרעב הגדול.

ר' יונה לבל, חסיד ברסלב נלהב, התגנב אל מאחורי ארון הקודש, ושלח מבטים חטופים לאחור. רק כשהיה בטוח שאין עין מבחינה בו, הוציא בזהירות מכיס מעילו את הצנצנת הקטנה. בזהירות קירב אל פיה קנקן פח, ובתנועה זהירה הריק את תכולת הצנצנת אל הקנקן.

קילוח דק של שמן נמזג אל הקנקן והעלה את מפלס השמן בעוד כמה סנטימטרים. ר' יונה ניער את הצנצנת, לוודא ששום טיפה יקרה מפז לא תלך לאיבוד. לבסוף הביט בעיניים בורקות בקנקן המתמלא, והחזירו למקום מחבואו.

ר' יונה נמנה עם שומרי נר התמיד שדלק בבית הכנסת של החסידוּת בעיר העתיקה. תמיד דאג לנרות שיאירו את המקדש מעט, ויאפשרו למתפללים לשפוך את תפילתם לפני ריבון העולמים.

כאשר תם מלאי השמן בבית הכנסת החל ר' יונה להביא שמן מביתו. זה היה מעשה שאינו מובן מאליו. ביתו היה מבורך בילדים רכים, ובעת מצוקה שכזאת השמן היה מצרך חיוני. אבל ר' יונה היה קרוץ מחומר אחר. בזמן שהכול תהו כיצד לשרוד ולעבור את היום, ר' יונה חשב קדימה. חנוכה מתקרב. יש להיערך למצוות הדלקת נרות חנוכה.

ר' יונה החל לאגור טיפות שמן. בהתמדה אסף טיפה ועוד טיפה, והטמין את הנוזל היקר במקום סתר מאחורי ארון הקודש. ככל שהחריפה המתיחות התכנסו היהודים בבית הכנסת לתפילה, לשאוב נוחם ואמונה. הם הביטו בנר התמיד, שעליו השגיח ר' יונה כעל בבת עינו, ואורו הקטן סימל בעיניהם את כוח עמידתו של העם היהודי מול רודפיו.

ימי החנוכה הגיעו. בכל בתי העיר העתיקה הוציאו את החנוכיות, מירקו והבריקו אותן, אך במקום למלא אותן בשמן – זלגו עליהן דמעות. גם כך היו הכול מזי רעב, ומי הרשה לעצמו לחלום על 'מותרות' כמו שמן לחנוכייה? לפחות נביט בחנוכייה, אמרו הורים לילדים, וניזכר בנס חנוכה. נתפלל שנזכה גם אנו, בימים ההם בזמן הזה, לניצחון המעטים על הרבים.

אם בתחילה ניקרו הספקות בלבו של ר' יונה – אם לא עדיף שישתמש בשמן הזה כדי להחיות את נפש ילדיו – הרי שככל שקרבו ימי החנוכה הרגיש שעשה את הדבר הנכון. "מה אנו ומה חיינו אל מול אורה של מנורת החנוכה!", לחשו שפתיו.

בערב חנוכה הזדרז ר' יונה לטבול ולהיטהר, ומיד מיהר למרק את החנוכייה שיעמיד הערב בבית הכנסת, נר ראשון של חנוכה. פניו קרנו באור יקרות. שמחה הייתה נסוכה עליהן. המתפללים הביטו בו בתימהון. בלבם תהו אם לא השתבשה עליו דעתו. על מה השמחה?

לפני תפילת מנחה הציב ר' יונה את החנוכייה במקומה הקבוע. כשנסתיימה התפילה שרתה אווירה עגומה בחלל בית הכנסת. בימים כתיקונם הלכו הכול לבתיהם בצעדי ריקוד קלילים, כינסו את בני הבית, ובחגיגיות הדליקו את האור בחנוכיות. עתה אין אור ואין הדלקה, אין שמחה ואין חגיגה. בראשים מורכנים ביקשו המתפללים להתפזר איש-איש לביתו.

"עצרו!", נשמע קולו של ר' יונה. "הבה נדליק את הנר הראשון של חנוכה!".

עוד בטרם הספיקו המתפללים לפצות את פיהם, כבר נחפז ר' יונה אל מאחורי ארון הקודש וכעבור רגע הגיח משם ובידו קנקן השמן. פניו להטו. "ניגש להדלקה", אמר בחגיגיות, ומיהר למזוג את השמן לתוך החנוכייה. בלבו נשא תפילה: "ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי זאת, אלא לכבודך; להצית מעט אורה בנפשות החשוכות של העיר הנצורה!".

ר' יונה כיבד את רבי אברהם שטרנהרץ, מזקני חסידי ברסלב, בהדלקת הנר הראשון. השמועה על החנוכייה של בית הכנסת ברסלב עברה מפה לאוזן. בתוך זמן קצר התמלא המקום יהודים משתאים, שביקשו לחזות בפלא במו עיניהם. שירת 'הנרות הללו' פרצה באחת מפיות כולם, שירה רמה, חגיגית, שהרנינה את הלבבות וסחפה את הלבבות הדוויים.

בכל שמונת ערבי החנוכה הודלקה החנוכייה בבית הכנסת. האור שקרן ממנה האיר את הלבבות במשך כל החג ונטע אמונה וביטחון בישועת ה'.

בשבת חנוכה תשמ"ה (התוועדויות תשמ"ה כרך ב, עמ' 953) השמיע הרבי מליובאוויטש שיחה ארוכה על מעלתם הנפלאה של בני ישראל, על-פי הפטרת חנוכה (מזכריה ד,ב): "כאשר מדברים על הפעולה עם יהודים שנמצאים לעת עתה 'בחוץ', יש מי שטוען: הייתכן לתבוע מיהודי לצאת מד' אמותיו, ד' אמות של קדושה, כדי לפעול עם יהודים הנמצאים 'בחוץ' – מה לו ולאותם יהודים הנמצאים 'בחוץ', ובפרט כאשר הוא רואה שהם לבושים 'בגדים צואים'?!

"בהפטרה מסופר, שכאשר השטן בא לקטרג על יהודים, אזיי 'ויאמר ה' אל השטן, יגער ה' בך השטן': הייתכן לקטרג על יהודי – 'הלוא זה אוד מוצל מאש'! ובימינו אלה, לאחר כל הגזֵרות וההשמדות וכו' שהיו בדור הזה, הרי כל אחד ואחת מישראל הוא 'אוד מוצל מאש'!".

אבל מה התשובה על עצם הטענה, "הרי בכל-זאת רואה הוא שיהודים אלו לבושים 'בגדים צואים'?! הנה על זה אומרים בהמשך ההפטרה – 'ויען ויאמר אל העומדים לפניו לאמור, הסירו הבגדים הצואים מעליו, ויאמר אליו, ראה העברתי מעליך עוונך והלבש אותך מחלצות', 'וישימו הצניף הטהור על ראשו': לקב"ה יש מספיק מלאכים , שהם מסירים את 'הבגדים הצואים' ומלבישים את כל אחד ואחת מישראל ב'מחלצות' וב'צניף טהור', ואין זה עניין שלך!

והרבי מסכם: "מההפטרה הנ"ל למדים את גודל מעלתו של כל אחד ואחת מישראל, שכן מבלי הבט על מעמדו ומצבו בחיצוניות ובגלוי, הרי לאמיתתם של דברים מעיד עליו הנביא ש' מנורת זהב כולה '! ומזה מובן גודל ההכרח בכללות הפעולה של נרות החנוכה, להאיר על פתח ביתו מבחוץ – שהואיל וכל אחד ואחת מישראל, גם מי שבחיצוניות ובגלוי נמצא 'בחוץ', מציאותו האמיתית היא ' מנורת זהב כולה ' - הרי פשיטא ש אסור לשכוח אותו חס ושלום (ועל אחת כמה וכמה שלא לדבר עליו סרה חס ושלום), אלא צריכים לעשות את כל הפעולות ולהשתדל ככל האפשר שגם הוא יתחיל להאיר באור תורה של 'נר מצווה ותורה אור', כך שגם בגלוי ובחיצוניות יוכלו לראות את מציאותו האמיתית - 'מנורת זהב כולה'".

בהזדמנות נוספת (שבת חנוכה תשמ"ז, התוועדויות תשמ"ז כרך ב, עמ' 142) עמד הרבי על סדר ההפטרות שקוראים בחנוכה (כאשר יש בחנוכה שתי שבתות): תחילה קוראים על מנורת זכריה, "מנורת זהב כולה וגולה על ראשה, ושבעה נרותיה עליה" – מנורה דולקת ומאירה, ובשבת הבאה קוראים על עשיית המנורות על-ידי חירם, בימי שלמה המלך. הלוא ראוי היה שהסדר יהיה הפוך – תחילה יקראו את ההפטרה על עשיית המנורות, ואחר-כך את ההפטרה על המנורה המאירה והדולקת?!

נקודת הדברים היא: יש מעלה בנר מאיר, אך יש מעלה גדולה יותר בהפיכת החושך עצמו לכלי ראוי לגילוי האור. ומכאן הוראה לעבודה בקירוב לבם של יהודים לקב"ה: "כאשר מדליקים את 'נר ה' נשמת אדם', של היהודי הנמצא במקום ה'חוצה'... אזיי מודגשת מעלת האור, יתרון האור כו'. אולם כאשר ניגשים ליהודי שנמצא במקום ה'חוצה', ואומרים לו: שמע נא, אתה יהודי ואני יהודי, בוא ונדבר כו' – הרי אף-על-פי שפעולה זו אינה אלא עשיית והכנת הכלי בלבד, יש בזה עניין עמוק – החידוש במקום החושך (שנעשֶה כלי מוכשר כו')".

לאחר מלאכת איתור, הגענו אל הרב יעקב בלקובסקי מחיפה, בנו של גיבור הסיפור, הרב יהודה-אריה בלקובסקי , ניצול שואה, שהלך לעולמו לפני שלושים שנה.

כשהנר הראשון של חנוכה מרצד בביתו במוצאי השבת האחרונה שיתף אותנו הרב יעקב (64) בסיפור החנוכייה של אביו. הרב יעקב התחנך בילדותו במוסד 'פרחי　אהרן' בקריית　שמואל ולאחר מכן למד בישיבת　מרכז　 הרב. לימים שב לישיבה בקריית שמואל, כדי להעמיד תלמידים.

"אבא נולד בפולין ועבר את כל שנות השואה", הוא מספר. "חייו ניצלו בניסי ניסים פעם אחר פעם. הוא סיפר לנו איך שמר מצוות בימי המשטר הנאצי. למשל, איך השיג חיטים בגטו לאפיית מצה. אבל על החנוכייה הזאת מעולם לא סיפר. ידענו שהיא קיימת בבית, אבל משום מה לא דיברנו עליה".

לסיפורה המופלא של החנוכייה התוודע רק אחרי פטירת אביו. "במהלך השבעה", הוא משחזר, "כשהעלינו את דמותו, הוצאנו את החנוכייה המיניאטורית ונחשפנו לסיפורה המדהים. לאבא היו ידי אמן. את החנוכייה יצר בעת שהייתו בגטו לודז', לקראת גלותו למקום בלתי-נודע".

הרב יהודה-אריה הבין כי לפניו עוד תלאות ונדודים. "לאבא היה ברור שלא יוכל לשאת עמו חנוכייה רגילה, והחליט ליצור חנוכייה זעירה, שתשמש אותו גם בחושך הגדול", מסביר הבן. כך נוצרה החנוכייה המיניאטורית, שמלאכי החבלה לא הצליחו למצוא אותה. ביצירה הזו, שגודלה פחות מכרטיס אשראי, הצליח להכניס את כל הפריטים הדרושים להדלקה: בתי נר ומכסים, פתילות ובקבוקון זעיר לחומר בעֵרה. את הפתילות הכין מהפיג'מה שלבש, ולהדלקה השתמש במרגרינה שקיבל. בקופסה הקטנה הזו השחיל גם מלקחיים זעירים, כדי להיטיב את הנרות. בדרך מתוחכמת אפשר לפתוח את בתי הנר המקופלים, והנה החנוכייה מוכנה להדלקת נרות החנוכה.

את החנוכייה יצר מכסף טהור. הרב יהודה-אריה הצליח להבריח את החנוכייה מן הגטו המתחסל, בדרכו אל מחנות ההשמדה. גם שם זכה לקיים במסירות נפש את המצווה. הוא לקח את החנוכייה לכל מקום, וזכה לעלות עמה לארץ הקודש.

הנה כמה מהסיבות שהזכירו לאיסור: א) מכיוון שתיקנו את נר חנוכה על הנס שנעשה במנורת המקדש, דינו כמנורה זו, האסורה בשימוש. ב) מי שהכין את השמן לחנוכייה הִקצה אותו למצוותו (כמו נוי סוכה והדס של מצווה) ואסור ליהנות ממנו. ג) כדי שיהיה ניכר שהוא נר מצווה ולא נר למאור רגיל. ד) משום ביזוי מצווה.

איסור זה חל על כל נרות חנוכה (אף שעיקר המצווה נר אחד), וגם על חנוכייה שמדליקים בה משום מנהג (כמו בבית הכנסת. ויש שכתבו שראוי לנהוג כך אפילו בנרות שמדליקים שם בשחרית). האיסור חל גם על צורך של מצווה, כגון להתפלל או ללמוד תורה לאור הנרות. למעשה, אין משתמשים לאור הנרות גם לאחר שעבר זמן ההדלקה (חצי שעה).

לכן נוהגים להדליק עוד נר לצד הנרות, או להניח שם את ה'שמש', כדי שאם ישתמשו, זה יהיה לאורו. ויש להניחו גבוה או רחוק מעט מכל הנרות, לעשות היכר לדבר. אך לכתחילה גם אז אין להשתמש לאור החנוכייה. וכשיש תאורה אחרת בחדר, מותר.

אם כבה האור הרגיל בחדר, מותר ללכת לאור נרות החנוכה, שאין זה נחשב 'שימוש', אולם לאכול או לקרוא וכדומה לאור נרות החנוכה – אסור.