ויובן זה בהקדמת הביאור – על פי פנימיות הענינים, בכך שהיוונים נכנסו ל"היכל" ו"טמאו את השמנים":

והנה, לאחרי ירידה גדולה כזו, שנטמא "השמן" – הכח הכי פנימי –　 לכאורה מי יעלה אותו מנפילה כזו?

וזהו מה שספרו רז"ל, שפך השמן שמצאו הי' חתום "בחותמו של כהןגדול" – שבזה מבואר כיצד הי' אפשרי לנצח מלחמה זו, כי מלחמת צד ה'קליפה' נגד הקדושה, היא רק כנגד כחות השכל ורגשי הלב　 ("מדות") של צד הקדושה, שכוחות אלו ישנם גם בצד ה'קליפה', שלכן אפשר ל'קליפה' להלחם בזה נגד הקדושה. ולדוגמא – כאשר השכל מוכיח לאדם את הטוב שבתורה ומצוות, יכול השכל של 'קליפה' להתווכח ולבאר את הטוב שבתענוגי עולם הזה. וכן הוא גם בנוגע ל"מדות" ורגשות האדם. אמנם, כנגד הנפש האלקית עצמה – 'נקודת היהדות' שבישראל, שהיא למעלה מכחות השכל וההבנה, ואין היא תלוי' בהם – הנה לזה אין ה'קליפה' יכולה להתנגד, מאחר שכנגד בחינה זו אין ב'קליפה' כלל דוגמתה.

ובזה מבואר מה שדוקא מצד שהי' הפך "בחותמו של כהן גדול", לא יכלו היוונים לטמאותו: כי נגד שאר בחינות הנפש, יש ביכולת היוונים וכוחות ה'קליפה' כח להילחם בהם ולטמאותם, אך ב'נקודת היהדות' ("כהן גדול") אין ביכולתם כלל להלחם בה ו"לטמאותה", אלא נשארת היא תמיד בקדושתה.

(ע"פ רשימות חוברת קכה. אגרות קודש ח"ב עמ' רעז)

לעילוי נשמת

נלב"ע כ"ו כסלו ה'תשס"ט

*