כל העושר של יעקב בא מלבן בעזרת אלוהים, כפי שבניו של לבן אמרו ללבן: "לָקַח יַעֲקֹב אֵת כָּל אֲשֶׁר לְאָבִינוּ, וּמֵאֲשֶׁר לְאָבִינוּ עָשָׂה אֵת כָּל הַכָּבֹד הַזֶּה" (בראשית לא א).

כדי ליצר כבשים חומים יעקב השתמש ברכושו של לבן: (1) בצאן, (2) באדמה, (3) במים, (4) בעשב, (5) בעבדיו ורועיו (לפחות עד שהוא קנה לעצמו עבדים), (6) בלקוחותיו של לבן, (7) בכלי עבודה, (8) במחסנים (9) בסוכות ומכלאות לצאן - בקיצור 'בהכל'. יעקב גר אצל לבן בחינם, וכל משפחתו חיה אצל לבן ואכלה משולחנו בלי הוצאות ליעקב. כמובן כאשר ליעקב לא היו הוצאות והוא לא היה צריך להשקיע הון התחלתי, ועוד הוא עצמו היה יכול לשלוט על הלידות, ברור שיהיה ליעקב רווח גדול ומהיר.

יעקב ידע שהוא חייב להכין צבא גדול כדי להגן על עצמו בשובו לכנען. כאשר יעקב שמע שעשו בא עם ארבע מאות חיילים, הוא נרגע, ירד מההר וויתר על מקום הגנה טוב, פיצל את צבאו והפעיל תוכנית של 'סוס טרויני' להעביר כ50 עבדים (חיילים) לעורפו של עשו. ניתן להבין שליעקב היה כוח צבאי גדול יותר מאשר לעשו, ולכן עשו הושיב את חייליו ורץ לבדו לחבק את אחיו האהוב שחזר בהצלחה מחרן.

בצורה דומה יעקב ידע שהוא יבקש שכר מלבן לאחר שהוא ירכוש את נשותיו, ולכן יעקב הכין תוכנית איך להתעשר ואיך לשכנע את לבן לתת לו רכוש רב ביותר. עוד לפני שיעקב בקש את כל הכבשים החומים והעזים הלבנות, מלאך אלוהים הסביר ליעקב את חוקי הגנטיקה (בראשית לא יא-יב): שכשזכר חום כולו, מרביע כל נקבה הוולד יהיה בו חום.

לבן גם הוא הבין מעט בחוקי גנטיקה, אבל לפי ההסכם עם יעקב הוא הוציא את כל הכבשים עם חום מעדרו של יעקב, ולדעתו רק נס היה יכול לגרום שליעקב יהיו כבשים עם צבע חום מעדר שכולו לבן.

למעשה כאשר לבן לקח את כל הכבשים עם חום, הוא לא לקח נקבות לבנות שהיו בהריון עם וולד שיש בו חום, ושיעקב הכין מראש. לאחר שנולדו מספר כבשים עם כתמים חומים, יעקב הרביע את נושאי הצבע החום, ולפי חוקי הגנטיקה, חצי היו זכרים ורבע מהם היו חומים לגמרי. יעקב השתמש רק בזכרים החומים לגמרי להרביע את כל הצאן וכך כל הוולדות של הצאן היו בהם צבע חום. את הזכרים והנקבות שחדלו ללדת ושהיה בהם חום יעקב מכר וצבר רכוש, ואת הזכרים והנקבות שחדלו ללדת ולא התיחמו יותר (בראשית ל לח) והיו לבנים לגמרי, יעקב החזיר ללבן כדי לא לבזבז עליהם משאבים. ייתכן שמהמשחק הזה של יעקב עם הצאן הלבן והחום, מחברי התורה התלוצצו והעניקו את השם המגמתי הזה 'לבן' ללבן, אחיה של רבקה.

שש שנים יעקב הכין את עדרו. בשנתים הראשונות הוא הכין את הזכרים החומים, ואז בארבע שנים הוא ייצר עדר גדול, כאשר כל נקבה ממליטה שני גדיים פעם בשנה, ואת הגדיים האלה יעקב לא מכר או שחט לפרנסתו. יעקב נתן את הצמר, הזכרים הלבנים, והנקבות הלבנות שחדלו ללדת ללבן, כך שלבן קיבל את כל הצאן המקורי שלו ולא הפסיד (הרבה) מהעיסקה.

ליעקב היה כל כך הרבה צאן שהוא התחיל לבחור ולסמן את הצאן החסון שיתאים למסע הארוך והמהיר כדי לברוח מלבן (בראשית ל מב). יעקב מכר כבשים שלו, שלא התאימו לו, וקנה עבדים (חילים) כדי לארגן צבא של פרשים רוכבים על גמלים ונושאי נשק מודרני מהממלכה בצפון. יעקב חיכה לאחר הגז כדי שיהיה קל לכבשים לנוע במדבר במהירות. את הגז האחרון, יעקב השאיר ללבן כתשלום וכדי לעכב את לבן במרדף.

לבן ידע שמגיע ליעקב שליש מאדמתו שהיתה הירושה של אברהם מתרח אביו, שעליה נחור סבו הקים את עיר נחור (בראשית כד י). בנוסף לבן ידע שמגיע ליעקב את הנדוניה של רבקה שהיא לא קיבלה מבתואל לחתונתה. לפי חוקי חמורבי מספר 184 כאשר בת נישאת ולא מקבלת נדוניה מאביה, במות אביה אחיה חייבים לתת לה חלק שווה לחלקם מהמטלטלין של אביה (צאן). בתואל נעלם כאשר רבקה יצאה לכנען ולא נתן לה דבר, ואפילו לא ברכה. כך לבן חייב את חצי צאנו ליעקב כנדוניה של רבקה. יעקב לא תבע את רכושם של אברהם ורבקה, אבל לבן ידע ולכן הוא לא לחץ על יעקב. בהמשך לבן נתן מתנה קטנה לבנותיו בנשואיהן, את השפחות שלו: זלפה ובלהה. קשה להאמין שזאת היתה נדוניה מתאימה לבנותיו, והבנות באמת חושבות שהרכוש של יעקב בעצם זה נדוניתן שלהן ושל בניהן, ולא שכרו של יעקב (בראשית לא טו-טז). במידה ובני לבן היו דורשים את הצאן שיעקב גידל, הבנות היו טוענות שהיה חוזה עם לבן והוא היה יכול להפסיק את זה קודם, וחוץ מזה זאת היא נדוניתן לפי החוק.

לפי ההסכם יעקב נתן ללבן את הזכות לקבוע מתי יעקב קיבל מספיק, ככתוב: "בְּיוֹם מָחָר, כִּי תָבוֹא עַל שְׂכָרִי לְפָנֶיךָ" (בראשית ל לג). אולם לבן לא הפסיק את העיסקה גם כאשר בניו התלוננו על יעקב שצובר רכוש רב מדי (בראשית לא א). לבן חיכה שיעקב ואלוהים יחליטו מתי ליעקב יש מספיק רכוש וצבא להלחם בעשו, ויעקב יבוא לבקש רשות לצאת או יברח. לבן לא רצה שיאשימו אותו שהוא גרם מוות ליעקב כאשר הוא שלח אותו מוקדם מדי.

כל מה שלבן רצה היה לעשות הסכם שמעכשו והלאה ליעקב אין יותר דרישות ממנו, כפי שנחתם בהפרדם בגלעד: "וְאִם אַתָּה לֹא תַעֲבֹר אֵלַי אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאֶת הַמַּצֵּבָה הַזֹּאת, לְרָעָה" (בראשית לא נב). כך לבן קבע שאין ליעקב ובניו זכות לדרוש שליש מאדמתו שהיתה ירושתו של אברהם מתרח אביו, חצי מצאנו של לבן שהיה הנדוניה של רבקה, ואת הנדוניה של רחל ולאה.