"כִּי אִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי צָרִיךְ תָּמִיד לְהִסְתַּכֵּל בְּהַשֵּׂכֶל, שֶׁל כָּל דָּבָר וּלְקַשֵּׁר עַצְמוֹ אֶל הַחָכְמָה וְהַשֵּׂכֶל שֶׁיֵּשׁ בְּכָל דָּבָר כְּדֵי שֶׁיָּאִיר לוֹ הַשֵּׂכֶל, שֶׁיֵּשׁ בְּכָל דָּבָר לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל יְדֵי אוֹתוֹ הַדָּבָר... וְזֶה בְּחִינַת יַעֲקב, כִּי יַעֲקב זָכָה לַבְּכוֹרָה... אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ מְקַשֵּׁר עַצְמוֹ אֶל הַשֵּׂכֶל וְהַחָכְמָה וְהַחִיּוּת שֶׁיֵּשׁ בְּכָל דָּבָר, זֶה בְּחִינַת עֵשָׂו שֶׁבִּזָּה אֶת הַבְּכוֹרָה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בְּרֵאשִׁית כה): ''וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכוֹרָה''... בְּחִינַת (מִשְׁלֵי יח): ''לא יַחְפּץ כְּסִיל בִּתְבוּנָה כִּי אִם בְּהִתְגַּלּוֹת לִבּוֹ''... וְצָרִיךְ כָּל אֶחָד לִתֵּן כּחַ לִבְחִינַת מַלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה לְהִתְגַּבֵּר עַל מַלְכוּת דְּסִטְרָא אָחֳרָא וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בְּרָכוֹת ה, ב): לְעוֹלָם יַרְגִּיז אָדָם יֵצֶר טוֹב עַל יֵצֶר הָרָע".

(ליקוטי מוהר"ן, חלק א, א)

מנין נובע ההבדל בהתבוננות וביחס כלפי הבכורה? מדוע יעקב מבקש את הבכורה איננו יודעים, אולם הכתוב אומר במפורש מדוע עשו מוותר על הבכורה (בראשית כה, לב): "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹורָה".

אצל רבי נחמן, עשו הוא סמל לחיצוניות - תחושת ה"אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת", איננה פועל יוצא של סיטואציה ספציפית שבה עשו היה נתון. הוא איננו חולה במחלה סופנית, והוא איננו ניצב בפני סכנת חיים יותר מתמיד. "אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת" - הינה חוויה תמידית ועמדה קיומית אצל עשיו.

כשאנו מתבוננים על העולם מנקודת המבט של החומר, הרי שהעולם כָלֵה. עשו מתבונן על המציאות במשקפים ראליות, והוא רואה כיצד החומר הולך ונפסד, כיצד גופנו הולך ומתבלה, כיצד החיים הולכים ואוזלים. נקודת המבט של עשו היא נקודה שאיננה חפצה בבכורה ואיננה חפצה בייעוד, כי מה הטעם בייעוד כשהכל נפסד וְכָלֵה. כל חפצו של עשו הוא בנזיד העדשים, שהרי - "אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת" (ישעיה כב, יג).

יעקב אבינו חפץ בבכורה. יעקב איננו רואה את הנזיד. יעקב הוא איש תם, במובן זה שהמציאות החומרית לא קלקלה אותו. הרצון בבכורה הוא הנכונות להתבונן אל מעבר לחיצוניות ולהגיע לפנימיות. לחפש את "הַחָכְמָה וְהַחִיּוּת" שהיא רלוונטית גם במציאות של חומר כָלֵה.

מאורעות ההיסטוריה שפגעו בעם ישראל, לעתים מכות אנושות, יכלו כמעט לכלות לגמרי את גופו, אולם את הרוח שבנו העולה למעלה - הרי שלא ניתן היה להשיג. יהודים רבים עלו על המוקד מתוך תחושה שידו של האויב לא התקרבה לרוחם.

הרב איתמר אלדר, מתוך האתר: "בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון" - http://etzion.org.il/he/home