עולת העוף זהו קרבן הבא בקרבנות רבים, מן הראוי ללמוד קצת על נושא זה

הקדמה: נאמר בתורה: "ואם מן העוף קרבנו לה' והקריב מן התורים או מן בני היונה את קרבנו"[1]. המתחייב להביא עולת העוף מביא תור או בן יונה, המוקרבים כקדשי קדשים כליל לה'. להלן קרבנות שחובה על האדם להביאם מן העוף.

החייבים בעולת העוף:

א. עולת דל - קרבן עולה ויורד, כלומר, אדם שחטא, והוא עני שאין ידו משגת, מביא 'קרבן עולה ויורד', דהיינו יביא עופות לחטאת ולעולה. זאת, על העבירות דלהלן: אם עבר על טומאת מקדשיו וקודשיו בשוגג, כמו כן, נשבע שבועת עדות, כשדרשו ממנו להעיד, ונשבע לשקר שאינו יודע עדות. כך גם על שבועת ביטוי, כלומר, נשבע לשקר בשוגג, כגון שעשה דבר, ונשבע שלא עשאו. כמו כן, אדם עני שהתחייב להביא קרבן חטאת כשבה או שעירה, וקרבנו בגדר 'קרבן עולה ויורד', יביא שני תורים או שני בני יונה, אחד לחטאת ואחד לעולה[2].

ב. עולת הגר: גר שמל וטבל, צריך להביא בהמה לעולה או שני עופות לעולה, ולאחר מכן, רשאי לאכול קדשים[3].

ד. עולת נזיר שנטמא: נזיר טהור שנטמא במת, ביום השמיני לטומאתו מביא עוף לעולה[4].

ה. עולת זב: זב שראה שלש ראיות, מביא ביום השמיני עוף לעולה[5].

ו. עולת זבה: זבה שראתה דם שלשה ימים רצופים, סופרת שבעה ימים נקיים וביום השמיני מביאה עולת העוף[6].

ז. עולת יולדת: יולדת או מפלת ולד, מביאה ביום הארבעים ואחד לזכר, וביום השמונים ואחד לנקבה עולת עוף, זאת, במקרה ובעלה עני[7].

ח. עולת מצורע: לאחר טהרת המצורע מטומאתו, טובל ביום השמיני, ואם עני הוא מביא עוף לעולה[8].

עולת עוף הבאה בנדבה: רשאי אדם להתנדב ולומר: 'הרי עלי להביא עולה מן העוף'. וכתבו הראשונים, שאפילו לא אמר זאת במפורש: "אמר: 'הרי עלי עולה!' אם דרך אנשי המקום לקרות עולה סתם אפילו לעולת העוף - מביא פרידה אחת, תור או בן יונה"[9]. כך נהגו מביאי הביכורים למקדש, שהיו מביאים, אם רצו, עולת ביכורים מן העוף כנדבה, בנוסף על הפירות שהביאו כביכורים^[10].

מקום הקרבת הקרבן: שלא כעולת בהמה, עולת העוף מקריב הכהן בחציו העליון של המזבח[11]. הכהן עומד על הסובב, בקרן המזרחית דרומית של המזבח, ושם מזה מן הדם על קיר המזבח. אולם, כשעולת העוף 'רבה במזרח', כלומר, הקרן המזרחית דרומית בה עומד הכהן מלאה כבר במקריבי עולות - אזי יקריבו את עולת העוף בצד השני של המזבח בקרן הדרומית מערבית, אף כאן הזאת הדם תהיה בחצי העליון של המזבח[12]. מדברי הגמרא נראה, שנבחרה הקרן הדרומית מזרחית, שכן, זה המקום הקרוב ביותר לבית הדשן, המקום שאליו צריך הכהן להשליך את המוראה והנוצה של העוף^[13].

מליקת העוף והבדלתו: הכהן מולק את ראש העוף מאחור, ממול העורף^[14], ויורד בציפורנו בצוואר העוף כשהוא חותך את השדרה והמפרקת. לאחר מכן ממשיך עם ציפורנו עד שחותך שני סימנים - קנה וושט או רובם. חיתוך הסימנים הוא ההבדלה החייבת להיעשות בעולת העוף, וכדברי המשנה: "הבדיל [את הראש מן הגוף] בחטאת, ולא הבדיל בעולה - פסל"[15]. הבדלה זו אינה חיתוך הראש מהגוף, אלא חיתוך הסימנים בלבד, וכדברי הגמרא "ובעולה [של עוף] – שניים או רוב שניים"[16], וכן פסקו רוב הראשונים. אמנם בתורה נאמר: "ומלק את ראשו והקטיר המזבחה", ומשתמע, שבסופו של דבר מקריבים את ראש העוף וגופו בנפרד על המזבח^[17], אלא, שבשעת המליקה אין חובה להפריד את הראש מהגוף, והכהן עושה זאת לאחר מכן. עם זאת, רשאי הכהן, אם רוצה – להפריד את ראש העוף מגופו כבר בשלב המליקה, אלא שאין חובה לעשות זאת, כאמור לעיל.

מיצוי דם העוף על המזבח: לאחר המליקה, הכהן ממצה את דם הראש והגוף על קיר המזבח, וכדברי המשנה: "ומיצה את דמה על קיר המזבח. נטל את הראש והקיף [הצמיד] בית מליקתו למזבח, וסופגו במלח וזורקו על גבי האישים". יש מהראשונים שכתבו, שהצמדת הראש למזבח נועדה להוציא את דמו, וזוהי צורת המיצוי בראש העולה[18]. ראשונים אחרים סוברים[19],    שהצמדת הראש למזבח אינה קשורה למיצוי, אלא נועדה להספגת המלח, או להסתרת מקום המליקה[20]. לדעה זו, המיצוי נעשה בשפיכה של הדם וללא כל לחיצה של גוף העוף על קיר המזבח[21]. נראה שיסוד המחלוקת הוא בפירוש המילים - "ונמצה דמו", האם הכוונה היא לסחיטה וללחץ של הדם, או לנזילה ושפיכה. כהן שמיצה את דם הגוף ולא מיצה את דם הראש – כשר, אך אם מיצה את דם הראש ולא את דם הגוף – פסול[22].

השלכת המוראה והנוצה אל בית הדשן: לאחר מליקת העוף ומיצוי דמו, הכהן מולח את הראש וזורקו לאש המערכה. כמו כן, נוטל הכהן את גוף העוף, ומסיר את מוראת העוף והנוצה, יחד עם העור ובני המעיים, ומשליכם לבית הדשן[23], ככתוב: "והסיר את מוראתו בנוצתה, והשליך אותה אצל המזבח קדמה אל מקום הדשן"[24]. יש מהראשונים שכתבו, שהשלכת המוראה והנוצה של עולת העוף היא חובה, והכהן לא יכול ללכת אל בית הדשן ולשים את המוראה והנוצה בתוכו[25]. זריקה זו הינה פעולה קשה לכהן, שכן המוראה והנוצה הן דבר קל הקשה לזריקה למרחק, ואילו הכהן צריך לזרוק אותם מרחק רב עד בית הדשן. אכן, בגמרא מובא שאחד החכמים אף מצא לנכון לשבח את כוחם של הכהנים: "אמר רבי יוחנן: בא וראה כמה גדול כוחן של כהנים, שאין לך קל בעופות יותר ממוראה ונוצה, פעמים שהכהן זורקן יותר מבשלשים אמה'[26]. באחרונים מבואר, שמדברי רבי יוחנן עולה, שאסור לכהן לחבר למוראה ולנוצה חפץ כבד כדי שאלו יגיעו בקלות לבית הדשן[27]. לאחר מכן, הכהן משסע את העוף בכנפיו, כלומר שובר את גוף העוף ומתחיל בכנפיים, זאת, בידו ולא בסכין. ואין צורך להבדיל ולנתק את כל החלקים, ואם הבדיל - הקרבן כשר. אחר כך מולח את הגוף וזורקו לאש המערכה[28].

המוראה והנוצה: נאמר במשנה: "בא לו לגוף, והסיר את המוראה ואת הנוצה ואת בני המעיים היוצאין עימם, והשליכן לבית הדשן[29]. בגמרא מבואר שהמוראה היא הזפק – כיס שלתוכו מתקבץ האוכל לאחר שעובר בוושט. בביאור המושג נוצה: יש שפירשו שהכוונה לנוצות העוף, ויש שפירשו שהכוונה למעי העוף[30]. להלכה כתבו הראשונים: "בא לו לגוף, והסיר את המוראה והעור שעליה בידו עם הנוצה, ואת בני מעיים היוצאין עימה"[31]. נמצא, שהכהן מסיר הכל: גם את הזפק ובני המעיים, וגם את העור והנוצות שכנגד איברים אלו! עוד נחלקו הראשונים, האם הכהן צריך להסיר חלקים אלו בסכין או בידו? להלכה נפסק שהכהן צריך להוציא חלקים אלו בידו, אך אם לא יכול לעשות זאת בידו - יכול הכהן להיעזר בסכין.

דינים נוספים בעולת העוף: א. אם לא הסיר את מוראת העוף, ואת הנוצה או בני המעיים, או שלא מלח, או ששינה לאחר מיצוי הדם – כשר[32].

ב. מומים קטנים בעוף לא פוסלים אותו ואין צריך להקפיד אם העוף זכר או נקבה, אבל מומים גדולים כגון שיבשה עינו או נסמאת – פסול לגבי מזבח[33].

ג. יש מעילה בעולת העוף מרגע שהוקדשה[34] עד שתצא לבית הדשן[35].

ד. משעה שהעוף נמלק - הוא יכול להיפסל בלינה[36], ומשעת מיצוי הדם - חייבים משום פיגול, נותר וטמא[37].