"אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם" (יְחֶזְקֵאל לג, כד) - שֶׁאַבְרָהָם עָבַד הַשֵּׁם רַק עַל יְדֵי שֶׁהָיָה אֶחָד, שֶׁחָשַׁב בְּדַעְתּוֹ שֶׁהוּא רַק יְחִידִי בָּעוֹלָם, וְלֹא הִסְתַּכֵּל כְּלָל עַל בְּנֵי הָעוֹלָם, שֶׁסָּרִים מֵאַחֲרֵי ה' וּמוֹנְעִים אוֹתוֹ... וְכֵן כָּל הָרוֹצֶה לִכְנֹס בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, אִי אֶפְשָׁר לוֹ לִכְנֹס כִּי אִם עַל יְדֵי בְּחִינָה זוּ שֶׁיַּחְשֹׁב שֶׁאֵין בָּעוֹלָם כִּי אִם הוּא לְבַדּוֹ יְחִידִי בָּעוֹלָם, וְלֹא יִסְתַּכֵּל עַל שׁוּם אָדָם הַמּוֹנְעוֹ, כְּגוֹן אָבִיו וְאִמּוֹ אוֹ חוֹתְנוֹ וְאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו וְכַיּוֹצֵא, אוֹ הַמְּנִיעוֹת שֶׁיֵּשׁ מִשְּׁאָר בְּנֵי הָעוֹלָם, הַמַּלְעִיגִים וּמְסִיתִים וּמוֹנְעִים מֵעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ. וְצָרִיךְ שֶׁלֹּא יָחוּשׁ וְיִסְתַּכֵּל עֲלֵיהֶם כְּלָל, רַק יִהְיֶה בִּבְחִינַת: 'אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם' - כְּאִלּוּ הוּא יָחִיד בָּעוֹלָם".

(רבי נחמן - הקדמה לליקוטי מוהר"ן תנינא)

אברהם אבינו, בן לעובדי עבודה זרה, איננו פועל מכח מסורת ומרציפותה של מורשת. אין לו אילן יוחסין להתלות בו, ואין לו דרך סלולה שכל שנותר לו הוא להמשיכה. אברהם מתחיל בעצמו, לבדו, מן ההתחלה.

אולם נדמה כי בהיותו של אברהם שקוע עמוק בבוץ העבודה הזרה שבקרבה הוא צמח, עליו לעשות צעד מקדים משמעותי - להתנתק מן המציאות שבקרבה הוא חי. ניתוקו של אברהם מכל התרבות ומכל המסורת שבקרבה גדל, הותירה אותו לבדו, אובד בעולם, ללא מקום וללא בית, ואף על פי כן: "אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם" - הוא לא נרתע ולא התייאש מחיפוש דרכו ואמונתו, על אף שבהליכה זו הפך עצמו אברהם לזר ומוזר בעיני העולם כולו.

אברהם אבינו הוא המופת והסמל ליכולת להתייצב מול החברה ולא להירתע ולא לחשוש מפני איש, כך עמד אברהם, על פי חז"ל - מול אביו, מול החברה ואף מול מנהיגה המלך נמרוד. מתוך יכולת זו, צומחת לעתים סיטואציה של בדידות, האדם אומנם משתחרר מכבלי החברה, אולם הוא נותר לבדו. לבדידות זו ישנה השלכה על יכולתו של האדם לפתח הקשבה עצמית ונאמנות לשורשו.

וכך כתב רבי נתן שטרנהרץ מנמירוב, תלמידו המובהק של רבי נחמן:

"וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְאַבְרָהָם 'לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ' (בראשית יב, א) - שֶׁמְּרַמֵּז בָּזֶה לְכָל אָדָם שֶׁבָּעוֹלָם לֶךְ לְךָ, שֶׁמַּזְהִיר אֶת הָאָדָם שֶׁיֵּלֵךְ לְעַצְמוֹ... שֶׁתֵּלֵךְ לְךָ לְעַצְמְךָ, הַיְנוּ לִמְקוֹר נִשְׁמָתְךָ שֶׁכָּל הִלּוּכֲךָ וּנְסִיעָתְךָ וְכָל דְּרָכֶיךָ בְּזֶה הָעוֹלָם, בְּכֻלָּם תְּכַוֵּן לֵילֵךְ לְךָ בְּעַצְמְךָ הַיְנוּ לִמְקוֹר נִשְׁמָתְךָ" (ליקוטי הלכות, שבת ז).

רבי נתן, מבקש להעמיק את משמעות הביטוי "לֶךְ לְךָ", שהמילה לְךָ – הכוונה היא אל עצמך. כל אדם המבקש להתחיל מהלך רוחני נאלץ להשיל מעליו את המבטים ואת ה'מניעות' הרבות שהחברה והסביבה מזמנות לו בשל חוסר נכונותן לקבל שינוי והתחדשות. ומשעה שאדם מוכן להתנתק מן הסביבה ולוותר על השתייכותו, מופנות פניו פנימה, למקור נשמתו, והוא נתון להקשבה עצמית ולחשיפה פנימית, ובכך יכול האדם להטות אוזן אל רצונותיו, מאווייו ושאיפותיו.

על פי דברים אלו, מתפרשת הקריאה אל אברהם "לֶךְ לְךָ" כצו אלוקי - על האדם להיות מוכן לשלם את מחיר הבדידות הנדרש לעתים במסגרת ההתקרבות אליו יתברך. עליו להתנתק מנורמות, מדפוס חיים, מסביבה אורגנית שבקרבה הוא צמח, ולהתעלם לחלוטין מן המבקרים והמצביעים עליו כמוזר וכחריג, נדמה כי מדובר במודל עקרוני, שצריך להיות נר לרגליו של כל המבקש להיכנס לעבודת השם כפי שמתאר רבי נחמן.

הרב איתמר אלדר, מתוך האתר: "בית המדרש הוירטואלי - ישיבת הר עציון" - http://etzion.org.il/he/home