"כי איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו מות יומת אביו ואמו קלל דמיו בו " (ויקרא כ,ט). '"דמיו בו" - זו סקילה, וכן כל מקום שנאמר "דמיו בו" "דמיהם בם", ולמדנו מאוב וידעוני שנאמר בהם "באבן ירגמו אותם דמיהם בם"' (רש"י).'"ומכה אביו ואמו מות יומת" - כבר למדו חכמים שמיתתו בחנק (סנהדרין פד) ולכך סמך לו וגונב איש ומכרו שגם הוא באותה מיתה. והפריש ממנו ומקלל אביו ואמו מפני שהוא בסקילה שנאמר בו אביו ואמו קלל דמיו בו (ויקרא כ ט) וכל מי שנאמר בו כלשון הזה הוא בסקילה (סנהדרין סו) נלמד ממה שכתוב באבן ירגמו אותם דמיהם בם (ויקרא כ כז). והחמיר במיתת המקלל יותר ממיתת המכה, מפני שחטא הקללה מצוי יותר, שהכסיל כאשר יכעוס והתקצף וקלל במלכו ובאביו ואמו תמיד כל היום, והעבירה כפי מציאותה תמיד צריכה ייסור גדול. או מפני שיש בקללה חטא גדול יותר שהיא בהזכרת ה' (שבועות לו), והנה צריך להענישו על חטאו באביו ואמו ועל אשר נשא שם ה' אלקיו לפשע וחטא' (רמב"ן. שמות כא,טו). מסביר הרמב"ן שיש שני טעמים לחומרתו של המקלל על המכה: בגלל התדירות (הקלות לקלל) ובשל שעירב את שם ה'. נראה שהביא שני טעמים כיון שיש מחלוקת האם צריך להזכיר בקללה את שם ה' ממש או אפילו בכינויו: 'והמקלל אביו ואימו אינו חייב עד שיקללם בשם. קללם בכינוי, רבי מאיר מחייב, וחכמים פוטרין' (משנה סנהדרין ז,ח) שלחכמים מובן שהחומרה היא מהזכרת ה' בקללה. אבל לדעת ר"מ שזה חל גם בכינוי אז זה לא ממש שם ה' בחומרה שנחשב 'ועל אשר נשא שם ה' אלקיו לפשע וחטא', ולכן עדיף לר"מ הסיבה הראשונה, ולחכמים השניה. וניראה להוסיף הדגשה, שמעבר לזה שמערב את שם ה', יש בערוב ה' חומרה יתרה, כיון שדרשו חז”ל: 'ת"ר נאמר (שמות כ, יא) "כבד את אביך ואת אמך" ונאמר (משלי ג, ט) "כבד את ה' מהונך", השוה הכתוב כבוד אב ואם לכבוד המקום, נאמר (ויקרא יט, ג) "איש אמו ואביו תיראו" ונאמר (דברים ו, יג) "את ה' אלקיך תירא ואותו תעבוד". השוה הכתוב מוראת אב ואם למוראת המקום, נאמר (שמות כא, יז) "מקלל אביו ואמו מות יומת" ונאמר (ויקרא כד, טו) "איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו". השוה הכתוב ברכת אב ואם לברכת המקום, אבל בהכאה ודאי אי אפשר. וכן בדין, ששלשתן שותפין בו. ת"ר: שלשה שותפין הן באדם: הקב"ה ואביו ואמו, בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו, אמר הקב"ה: מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני' (קידושין ל,ב). מימלא עירוב ה' בעניין פגיעה בהוריו זה חמור יותר, כי פוגע לא רק בעקרון של אביו ואמו שילדוהו (ובעקיפין גם בה' איתם), אלא גם (ישיר) בכבוד הקב"ה שמחובר בעניין זה, ולכן כאשר מקללם ע"י עירובו של ה' זה פגיעה בכלל העניין של שלושה שותפים, כך שזה פגיע חמורה יותר בהוריו וה', שמתנכר לאמת של שלושה שותפים בצורה החמורה ביותר. ולכן חמור מהכאה, שלא משתף את ה' ישר במעשה (אלא רק בעקיפין פוגע בכבוד ה' השותף) וכן בכלל אין שייכות הכאה בה', ולכן כביכול מנותק יותר ממעשה חטאו. והנה חלקו הראשונים מה דינו של מקלל אביו ואמו בלא עדים, האם דינו כרת או נידון בבית דין של מעלה ע"פ חומרת חטאו. ומקור מחלוקתם הוא מהיר' (סנהדרין ז,יא) שם נאמר: 'אזהרה למקלל אביו ואמו מניין? "איש אמו ואביו תיראו". עונש וכרת מניין? "ומקלל אביו ואמו מות יומת" ואומר "כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו"', הרי שדינו בכרת. ואילו בתוספתא (כריתות א א) נאמר שמכה אינו בהכרת (ולמדו שמכה ומקלל אותו דין). ואולי אפשר ליישב בין היר' לתוספתא, שהיר' מתכוונת שהמקלל כ"ך חמור עד שיכול להגיע עד לידי כרת, שתלוי בחומרת מעשיו, ואילו בתוספתא שנאמר שאין בו כרת, הכוונה שאינו תמיד כרת, כדין רגיל של כרת, ולכן לא מביאים עליו קרבן. עוד אפשר שכיון שדין מקלל ודין מכה אינו באותה חומרה, שהרי על זה ממיתים בסקילה וזה בחנק, בשל חומרתם השונה. כך גם למדו לעניין דין כרת, שבמקלל כיון שזה חמור יותר אז יש בו דין כרת, וזהו ביר' שמדבר על המשנה של מקלל. ובמכה כיון שפחות חמור אז אין בו דין כרת, וזהו בתוספתא שאומרת במפורש על 'המכה אביו ואמו', אבל על 'המקלל אביו ואמו' נאמר קודם 'אין בהן קרבן, שאין בהן מעשה' אבל מצד כרת כן יש בזה. עוד אפשר שההבדל בין היר' לתוספתא הוא בצורת הלימוד, שביר' מובא: 'אזהרה למקלל אביו ואמו מניין? "איש אמו ואביו תיראו"' (יר' שם) לעומת זאת בבלי מובא: 'אזהרה מניין? ת"ל (שמות כב, כז) "אלהים לא תקלל" וגו', אם היה אביו דיין הרי הוא בכלל אלהים לא תקלל, ואם היה אביו נשיא הרי הוא בכלל (שמות כב, כז) "ונשיא בעמך לא תאור". אינו לא דיין ולא נשיא מניין? אמרת הרי אתה דן בנין אב משניהן, לא ראי נשיא כראי דיין, ולא ראי דיין כראי נשיא. לא ראי דיין כראי נשיא, שהרי דיין אתה מצווה על הוראתו, כראי נשיא שאי אתה מצווה על הוראתו. ולא ראי נשיא כראי דיין, שהנשיא אתה מצווה על המראתו, כראי דיין שאי אתה מצווה על המראתו. הצד השוה שבהם: שהן בעמך ואתה מוזהר על קללתן, אף אני אביא אביך, שבעמך ואתה מוזהר על קללתו. מה להצד השוה שבהן שכן גדולתן גרמה להן? ת"ל (ויקרא יט, יד) "לא תקלל חרש" באומללים שבעמך הכתוב מדבר. מה לחרש שכן חרישתו גרמה לו? נשיא ודיין יוכיחו. מה לנשיא ודיין שכן גדולתן גרמה להן? חרש יוכיח. וחזר הדין לא ראי זה כראי זה, ולא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהן: שהן בעמך ואתה מוזהר על קללתן, אף אני אביא אביך שבעמך ואתה מוזהר על קללתו. מה לצד השוה שבהן שכן משונין? אלא, א"כ נכתוב קרא או אלהים וחרש או נשיא וחרש, אלהים למה לי? אם אינו ענין לגופו תנהו ענין לאביו' (סנהדרין סו,א). מימלא אם לומדים כיר' שהמקור לאזהרה הוא מ"איש אמו ואביו תראו" (ויקרא כט,ג) אז לומדים משם גם כרת, כיון שקודם נאמר "כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העשת מקרב עמם" (שם יח,כט), כמו שמביא היר'. אבל אם הלימוד הוא כתוספתא מ"אלהים לא תקלל" (שמות כב,כז) הרי שם לא נאמר כלל דין כרת, ולכן אין בו כרת. ניראה אולי שאפשר לומר שלא חלקו בניהם היר' והתוספתא, אלא זה תלוי במחלוקתם של חכמים ור"מ: 'קיללם בכינוי, ר"מ מחייב וחכמים פוטרין'. שלר"מ שמחייב אף על כינוי, סימן שמחמיר יותר, ולכן הדגש הוא על חומרת אביו ואמו, ולכן לימודו לאזהרה זה מ"איש אמו ואביו תראו", שתמיד חמור, וכשמוסיף שם ה' אפילו בכינוי זה כבר מעל ומעבר. ולכן לשיטתו גם חייבים כרת בשל החומרה, וזהו דברי היר' שאומרים שם על המשנה (ור"מ בא לפני חכמים). ואילו בבבלי הלימוד הוא לשיטת חכמים שמקלים, שעיקר החומרה הוא מהשיתוף של שם ה', ולכן צריך דווקא בשם ממש, ולכן גם נילמד מהפס' “אלהים לא תקלל", שהוא מרמז על חומרה של מעלה (כדיינים) שמרמז על החומרה של שם ה'. וכן גם נישמע כמו שמתייחס לשם ה' (אע"פ שהוא חול-דיינים) לרמז על סיבת שם ה'. (וכן הדיין מוציא לפועל את רצון ה', ולכן זהו גילוי שם ה' בעולם, וזהו שקשור לשם ה'). ולכן גם נילמד שאין בו כרת.