בשבת זו, י"א במרחשוון, יחול יום פטירתה של רחל אמנו. המוני בית ישראל יעלו לפקוד את קברה לפני השבת ואחריה. מערך אוטובוסים מתוגבר פועל מבנייני האומה, מיום חמישי אחה"צ ועד יום שישי אחה"צ, ומצאת השבת.

בעוד שבועיים ייערך בניו-יורק הכינוס העולמי של שלוחי הרבי מליובאוויטש ברחבי תבל, ובו ישתתפו גם מאות שלוחים מהארץ. השלוחים ישמחו להביא אל ציון הרבי מכתבי בקשה ותפילה מבני עירם וממכריהם.

עמותת　 התקשרות זוגית 　פותחת　סדנה להורים של חוזרים בתשובה, שבה ההורים מקבלים כלים מעשיים לשמירה על קשר בריא וקרוב במשפחה.　בסדנה הקבוצתית מדריכים כיצד לשמור על הקשר המשפחתי, ולהמשיך אותו על בסיס של ערכים וכבוד בין בני המשפחה. פרטים בטל' 039302030 (שלוחה 2 או 3).

לפני ירידתם למצרים פנה אברהם אל שרה וביקש ממנה: "אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ, לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ". אברהם חשש שהמצרים יבקשו לקחת את שרה לאישה, וכדי להימנע מאיסור אשת איש, שחל גם על בני נח, יהרגו אותו.

על כך נאמר במדרש פליאה: "מכאן ששוחטין לחולה בשבת". מה משמעות המאמר? יש מסבירים שמכאן לומדים כי אין לסמוך על הנס שהחולה יבריא מעצמו, כשם שאברהם לא סמך על הנס אלא הגה תחבולה להינצל מפרעה.

אך ההסבר הזה אינו מובן, שכן בספר הזוהר נכתב במפורש שאברהם סמך על הנס ועל כן ירד למצרים, ואולם כשראה שהמלאך הולך לפני שרה ולא לפניו, ביקש ממנה לומר "אחותי את" כדי שיינצל בזכותה.

אלא כוונת המדרש היא, שכשם ששרה הייתה מוכנה לעבור על איסור כדי להציל את אברהם, כך מותר לאדם לשחוט בשבת כדי להציל את חברו החולה, הזקוק לאכילת בשר כדי להחלים. החידוש כאן הוא שגם אם יש לפנינו בשר נבֵלה (שלא נשחטה כדין), בכל-זאת מותר לשחוט לצורך החולה.

אך צריך להבין מדוע נקט המדרש את דוגמת השחיטה – "מכאן ששוחטין לחולה בשבת" – ולא אמר בכללות: "מכאן שמחללים לחולה את השבת"? הדבר יובן בהקדמת השאלה הידועה, מדוע חשש אברהם אבינו שבעיני המצרים איסור אשת איש יהיה חמור מאיסור שפיכת דמים, ולכן יעדיפו להרוג אותו ולא לקחת את אשתו בעודו חי?

אחד התירוצים שניתנו לשאלה זו הוא, שהמצרים העדיפו לעבור על איסור שפיכת דמים, שזו פעולה חד-פעמית, מלעבור על איסור מתמשך של אשת איש, שעליו יעברו בכל רגע שיהיו עם האישה. לכן המדרש אומר שמוטב לשחוט בשבת לצורך חולה מלהאכילו נבֵלות, שכן שחיטה בשבת היא פעולה חד-פעמית, ואילו אכילת נבֵלות רצופה איסורים בכל אכילה ואכילה.

אך עדיין יש מקום לשאול איך אפשר להשוות את שני הדברים: הלוא איסורי שפיכות דמים ואשת איש הם בדרגת חומרה דומה, ועל שניהם חל חיוב מיתה; ואילו שחיטה בשבת היא עבֵרה חמורה (חילול שבת), שעונשה מיתה, בעוד אכילת נבֵלות היא איסור 'לאו' בלבד?

ההסבר הוא שהמצרים היו יכולים לקחת את שרה בלי לעבור אפילו על איסור אשת איש. קודם מתן תורה עצם הפרידה בין בני הזוג נחשבה לגירושין. אילו היה פרעה לוקח את שרה בכוח, היה אברהם מתייאש, כשם שאדם מתייאש מחפץ שנגזל ממנו בידי שודדים, ואז לא היה לשרה דין של אשת איש, אלא היה כאן רק דבר מכוער. ובכל-זאת חשש אברהם שהמצרים יעדיפו להורגו ולא לקחת ממנו את שרה, מפני שהיו מעדיפים לעבור על איסור חמור פעם אחת מלחיות ברציפות בדרך מכוערת ובלתי-הגונה.

״גר יהיה זרעך בארץ לא להם״ (בראשית טו,יג). גם גויים שבעצמם יהיו ״בארץ לא להם״, זרים בארץ, מיעוטים נרדפים – אף הם יענו את בני ישראל.

״ותרדמה נפלה על אברם״ (בראשית טו,יד). ה׳ יתברך הראה לאברהם את הגלות ואת כל הצרות שיבואו על בניו. אחת מהן תהיה ה'תרדמה' – שבני ישראל יֵשבו בחיבוק ידיים, ויהיו רדומים ומבלים את שנותיהם באפס מעשה.

״והנה אימה חשֵכה גדולה נופלת עליו״ (בראשית טו,יד). ״אימה״ – זו בבל; ״חשכה״ – זו מָדַי, שהחשיכה את ישראל בצום ובתענית; ״גדולה״ – זו יוון; ״נופלת״ – זו אדום.

מדוע גלות מצרים אינה נרמזת עם הגלויות האלה? כי גלות מצרים אינה גלות פרטית כשאר הגלויות, אלא היא המקור הכולל את כולן.

כל אשר מוח בקדקודו מבין שהגלות בכלל היא לטובת ישראל. לכן כשאמר הקב"ה לאברהם אבינו "גר יהיה זרעך" שתק אברהם, כי ידע שזה לטובתם. אמנם הגלות קשה ואף מרה, אך כאשר מתגברים על כל המניעות והעיכובים פועלים נחת רוח גדולה למעלה, ואורות גדולים ועצומים שופעים למטה.

״וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי, ואחרי-כן יֵצאו ברכוש גדול״ (בראשית טו,יד). יש יהודים העובדים את הגוי ובוטחים בו, כמו היהודים באשור ובמצרים, שעבדו את העמים האלה ובטחו בהם שיושיעום. אבל כאשר הקב״ה דן את הגוי הזה, יראו היהודים שרק לה׳ הישועה, ואז יעשו תשובה ויֵצאו ברכוש גדול.

"והנה אימה חשֵכה גדולה נופלת עליו" (בראשית טו,יב). מפרש רש"י: "והנה אימה... רמז לצרות וחושך של גלויות". מדוע רש"י כותב 'גלויות' בלשון רבים, והרי מדובר כאן בגלות מצרים בלבד? אלא שגלות מצרים, הגלות הראשונה, היא השורש לכל שאר הגלויות. לכן נקט רש"י לשון רבים, כי גלות זו כוללת את כל שאר הגלויות.

כאשר נסתלק רבי אהרון מצאנז הניח בעיר שניים מבניו, רבי אריה-לייבוש ורבי שלום, שכל אחד ואחד מהם היה ראוי למלא את מקומו. באותו זמן נולד בן לאחת המשפחות המכובדות בעיר, ואבי הבן לא ידע את מי לכבד בסנדקאות, לפי המנהג שנותנים כיבוד זה לרב.

גבאי בית המדרש יעצו לו להזמין את שני האחים לברית המילה ולשלוח כרכרה אחת שתביא את שניהם יחד. כך היה ושני האחים נכנסו יחד למקום עריכת הברית. בהגיע עת הברית הכריז הגבאי: "הרב מצאנז מכובד בסנדקאות".

דממה השתררה במקום. שני האחים הביטו זה בזה, ואז פנה רבי שלום אל אחיו, רבי אריה-לייבוש, וקרא: "הרב מצאנז, קחו את הילד". כך הוכרעה שאלת ממלא המקום.

"עם-ישראל וארץ-ישראל הם כמו סיר ומכסה. אין האחד שלם בלי השני, ורק כששניהם מחוברים יחדיו יש כאן דבר שלם" (המגיד מקוז'ניץ)

שני תלמידי הישיבה התבוננו בשם שהתנוסס על שלט הבית: דייוויד אומלי-קיס. הם התלבטו. לבסוף החליטו לנקוש על הדלת. "מה נפסיד?", אמרו זה לזה.

זה היה בקיץ האחרון, בימי חופשת 'בין הזמנים', שאותה נוהגים תלמידי ישיבות חב"ד להקדיש להתנדבות ולעזרה לשלוחים הפזורים בעולם. כך מצאו עצמם לוי לברטוב וישראל טרייטל מרחיקים מברוקלין שבניו-יורק לאלסקה.

באותו יום ביקרו בעיירה ביג-לֵייק הסמוכה לעיר ואסילה, שבה מכהן שליח צעיר, ר' מנחם-מענדל גרינברג, בנו של הרב יוסף-יצחק גרינברג, השליח הראשי במדינה ורבה של אלסקה.

מיד עם בואו לעיירה פתח הרב גרינברג הצעיר במאמץ לאתר יהודים שאינם רשומים בדפי הקהילה. בעבודת נמלים ליקט יהודי ועוד יהודי, וכעת זכה לתגבור של שני הצעירים שעברו מדלת לדלת וחיפשו יהודים.

מבעד לדלת החיצונית הבחינו השניים באדם יושב בכורסה. קול נשמע מתוך הבית: "היי, ראי. יש לנו אנשים עם ירמולק'ס! (כיפות)". למשמע הביטוי היידי הבינו השניים שלא טעו בכתובת.

את הדלת פתחה אישה מבוגרת. "אפשר להיכנס לשוחח איתכם?", שאלו השניים.

"עדיף בפעם אחרת", השיבה האישה בנימוס. בלחש סיפרה שאחיה סובל ממחלה סופנית ומצבו כעת אינו מתאים לקבלת קהל. היא הציעה להם להחליף פרטים כדי ליצור קשר בעתיד. השניים כמעט סבו על עקבותיהם, אלא שאז פנה אחד מהם אל הגבר ושאלו: "האם אתה יודע מה הן תפילין?".

"לא", השיב האיש מתוך הבית.

"האם חגגת בר-מצווה?", ניסה הבחור שנית. האיש ענה בשלילה.

"רוצה שנחגוג לך בר-מצווה בשתי דקות?", העז הבחור.

"יודעים מה? היכנסו!", השיב החולה.

בפנים התבררה להם חומרת מצבו. אחותו, ג'וליה, באה לסעוד אותו, מאחר שאין הוא מסוגל אפילו לאכול בכוחות עצמו.

השניים ניגשו להניח עמו תפילין. ברגע שכרכו את הרצועות סביב ידו, אפפה את דייוויד התרגשות גדולה. ארשת פניו השתנתה ללא הכר. ברצינות רבה קרא את מילות שמע ישראל, בפעם הראשונה בחייו. לאחר מכן הכריזו השניים שיחגגו עמו את בר-המצווה. הם החלו לרקוד סביבו. דמעות זלגו מעיניו.

"אתה זוכר, דייוויד?", פנתה אליו אחותו. "אמרת לי שאתה רוצה לקחת איתך משהו לעולם הבא? הנה, קיבלת!".

דקות ארוכות לא היה דייוויד יכול להירגע. "אמת!", אמר בבכי. "האמינו לי – רק בשביל זה היה כדאי לכם לבוא מניו-יורק". אחרי-כן שלח להם מכתב תודה עם תמונות שצילמה אחותו, וכותרתו: "היום השמח ביותר בחיי".

לפני חזרתם לניו-יורק אִרגן הרב גרינברג סעודת שבת קהילתית ליהודי האזור. גם דייוויד ואחותו הוזמנו. למרות מצבו ואי-יכולתו לאכול דייוויד טרח ובא. במהלך הסעודה ביקש ממנו הרב גרינברג לחלוק את סיפורו עם הקהל.

דייוויד סיפר על עצמו, על חייו ועל מחלתו הקשה. צמרמורת עברה בלב הנאספים. "כשנוכחתי שאין תרופה למחלתי", סיפר, "עז היה רצוני להצטייד בדבר מה רוחני לקראת פרידתי מן העולם. פניתי אל אלוקים וביקשתי שייתן לי סימן".

קולו של דייוויד נשבר: "ואז, יום אחד נשמעו נקישות על הדלת. שני הבחורים הנפלאים האלה באו אליי מניו-יורק הרחוקה כדי לחגוג עמי בר-מצווה! אין לי ספק שהם שליחיו של אלוקים אליי. אני מרגיש עכשיו שחזרתי לשורשיי". דבריו עשו רושם עז על הקהל.

גם בימים שלאחר מכן נראה היה שצימאונו של דייוויד אינו יודע מרגוע. הוא ביקש להניח תפילין שוב ושוב, והתקשה ממש להסירן מעליו.

מצבו הבריאותי הידרדר והלך. בליבו של הרב גרינברג גמלה ההחלטה לשוחח עמו על קבר ישראל. כשפתח עמו בדברים בנושא הביע דייוויד התעניינות בעמדת היהדות על שרֵפת הגופה. "חס ושלום!", הסביר הרב. "גופו של היהודי קדוש, וחובה להביאו לקבורה באדמה".

"אם כן, אחזור בי מכוונתי לשרוף את גופתי ואדרוש קבורה יהודית", הדהים את הרב גרינברג.

לקראת הימים הנוראים נסע דייוויד לטאקומה שבוושינגטון, שבה מתגוררת בתו. הוא קוּשר לשליח המקומי, הרב זלמן הבר. בראש השנה וביום הכיפורים השתתף בתפילות בבית הכנסת. בשעת תקיעת השופר אף החזיק את ספר התורה. "ארבע שנות סבל עברו עליי", אמר לרב הבר. "חלומי היה להשתתף בבחירות לנשיאות ארצות-הברית. ואולם עכשיו אני מבין שאת החלום האמיתי שלי הגשמתי: להיות קרוב לאלוקים".

ביום שישי, כ"ו בתשרי, בא הרב הבר לבקרו ולסכם את סידורי ההלוויה. "דייוויד", שאל אותו הרב בסוף המפגש, "מה תרצה שאומר בהלווייתך?"...

השיב דייוויד: "אמור להם שלעולם לא מאוחר להיות יהודי טוב וגאה". הוא התקשה לדבר, אך במאמץ רב הוסיף: "כל זמן שנשמה באפי ארצה להיות צינור להשראת אור השם בעולם. ספר את סיפורי לכל מי שירצה לשמוע, וזה יעניק לחיי המשכיות גם אחרי פטירתי".

ביום שני, כ"ט בתשרי תשע"ז, השיב דייוויד אומלי-קיס את נשמתו המזוככת ליוצרה.

בברית בין הבתרים בישר הקב"ה לאברהם אבינו כי בניו עתידים להיות שרויים בגלות, ולאחר מכן יֵצאו ברכוש גדול: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם... ואחרי-כן יֵצאו ברכוש גדול" (בראשית טו,יג-יד).

ההבטחה כי היציאה מהגלות תהיה "ברכוש גדול" היא מהותית. הגמרא (ברכות ט,א) מסבירה את ציוויו של הקב"ה למשה רבנו ביציאת מצרים (שמות יא): "דבר-נא באוזני העם", על הצורך שבני ישראל ישאלו מהמצרים כלי כסף וכלי זהב. אומרת הגמרא: "אין נא אלא לשון בקשה. אמר ליה הקב"ה למשה: בבקשה ממך, לך ואמור להם לישראל, בבקשה מכם, שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב, שלא יאמר אותו צדיק (אברהם אבינו) 'ועבדום ועינו אותם' קיים בהם, 'ואחרי-כן יצאו ברכוש גדול' לא קיים בהם. אמרו לו: ולוואי שנצא בעצמנו. משל לאדם שהיה חבוש בבית האסורים, והיו אומרים לו בני-אדם: מוציאין אותך למחר מבית האסורים ונותנים לך ממון הרבה. ואומר להם: בבקשה מכם הוציאוני היום ואיני מבקש כלום". אך הקב"ה בכל-זאת ביקש כי תקוים הבטחתו בדבר ה'רכוש גדול'.

"ידוע שה'ירוד ירדנו' בגלות מצרים היה בעבור ה'ואנכי אעלך גם עלֹה' – שתי ירידות כנגד שתי העליות: ה'אעלך' שהייתה ביציאת מצרים, ו'גם עלֹה' שתתקיים בגאולה העתידה. אילו זכו, הייתה נכללת הירידה של הגלות הנוכחית כבר ב'ירוד' הראשון, בגלות מצרים, ויציאת מצרים הייתה כוללת את הגאולה האמיתית.

"והלוא גם אז זו הייתה ירידה לצורך עלייה, כפי שנראה בפועל, שעל-ידי הירידה בגלות מצרים הגיעו לא רק לדרגה שבה עמדו קודם הירידה, אלא לאחר הירידה נעשתה הוספה שלא הייתה קודם הירידה.

"...וזה גם הביאור על הטענות, שמוותרים על ה'רכוש גדול' – והעיקר לצאת רגע אחד קודם מהגלות וללכת אל הגאולה. כך טענו יהודים וגדולי ישראל ואבות העולם כפי שהגמרא מספרת, שיהודים במצרים טענו שהם מוותרים על 'רכוש גדול', ובלבד שכבר יֵצאו מהגלות.

"אף-על-פי-כן עיכב אותם הקב"ה עוד 'הרף עין' בגלות – מכיוון שכל הכוונה של 'ועבדום ועינו אותם ארבע-מאות שנה' הייתה רק בעבור ש'ואחרי-כן יֵצאו ברכוש גדול', ואם יגיעו לאחר הירידה רק לדרגה שעמדו בה קודם הירידה – לא היה צורך בכל הירידה. כדי שיגיעו לעלייה הנעלית יותר – למעלה מכפי שעמדו קודם הירידה – היה צורך בעוד רגע בגלות.

"ובדומה לזה הוא הביאור גם על אריכות הגלות הנוכחית, שהיא על דרך ה'ירוד ירדנו' שהיה בגלות מצרים... יהודים טוענים ומתחננים לצאת מהגלות בהקדם האפשרי. דיי בעצם הגלות של 'שכינתא בגלותא', ובהימצאותם של בני ישראל בגלות. אם כן, מדוע מעכבים אותם בגלות ארוכה שכזאת?!

זה קרה במוסקווה בשנת תשנ"ה. מורה בבית ספר יהודי סיפרה לילדים, בשיעור על פרשת לך-לך, על הנימול הראשון, אברהם אבינו. התלמידים, שנולדו בתוך שנות הדיכוי הקומוניסטי, הביטו זה בזה במבוכה. "אף אחד מאיתנו לא עבר ברית מילה", שבר אחד התלמידים את השתיקה.

"קיבלתי טלפון על הכיתה הזאת ומיד התגייסנו למשימה", מספר המוהל הרב ישי דהן . "אחרי בירור יהדות שעשינו על כל תלמיד מלנו את כל הילדים. אי-אפשר לתאר את התחושות. בעקבות הכיתה הזאת נימולו עוד תלמידים רבים מכיתות אחרות. זה היה המסע הראשון שלי לבריתות סביב העולם".

קרוב לחצי יובל שנים משמש הרב דהן (53) מוהל, בארגון הבריתות 'ברית יוסף-יצחק'. בשגרת יומו הוא עוזר של הרב ראובן אלבז , ראש ישיבת 'אור החיים' בירושלים. "היינו בכל מדינות ברית-המועצות לשעבר, בסין, ביפן, בהודו, בתימן, בנפאל, בבוליוויה", הוא אומר.

הוא נזכר בנסיעה לסיביר, שאליה הוגלו אלפי יהודים בימים הקשים ההם, ומקצתם השתקעו שם. "מלנו שם יהודים מהבוקר ועד השקיעה. לרוב הנימולים לא היה שמץ של מושג על היהדות, אבל אחרי הברית ביקשו בדמעות להירשם לשיעורי תורה".

הרב דהן מתמחה בבריתות לילדים ולמבוגרים. "בבריתות האלה תפקידי לא מסתיים במילה עצמה ובקריאת הברכה", הוא מציין. "אני מלווה ומסביר, מדריך ומרגיע. לנימולים המבוגרים יש מסירות נפש ממש. אני עושה הכול כדי שהאווירה תהיה טובה ומרגיעה".

הבריתות למבוגרים מספקות רגעים בלתי-שגרתיים: "פעם אחת מלתי אב ובנו. בברית של האב הוא ביקש שבנו יהיה הסנדק... וכך הסנדק-הבן אמר 'קיים את אבי-מורי' במקום את 'הילד הזה'... עולם הפוך".

ברית שלא ישכח התקיימה בהרי ההימליה. "לזוג ישראלי, שקבע את מושבו בשטחי הטבע, נולד בן", משחזר הרב דהן. "טיפסתי עד לנקודה שבה שהו במסע שארך ארבע-עשרה שעות". הברית המורכבת ביותר שחווה הייתה באזרבייג'ן. "עברנו דרך מפרכת. לקחו לנו את הציוד. הרגשנו שרודפים אותנו. התחושה הייתה כמו אברהם אבינו בעקֵדה, שכל המכשולים שבעולם התייצבו כנגדו".

הפניות לבריתות מגיעות מכל רחבי העולם. "בעבר קיבלנו פניות בעיקר מהסוכנות היהודית, וכיום משלוחי חב"ד", הוא אומר. "יש גם פניות מעובדי משרד החוץ. הרב ירון עמית, מנהל 'ברית יוסף-יצחק', קבע מדיניות שאין פנייה המושבת ריקם. העבודה שלהם היא קידוש השם עצום".

אחד הסיפורים שנחקקו בזיכרונו אירע כמה שנים אחרי אסון צ'רנוביל: "קיבלנו פנייה מתושב באר-שבע, שהיה חייל בעת האסון ונשלח לאזור הכור הגרעיני. הוא סבל מבעיות רפואיות קשות, וכמעט כל יום הובהל באמבולנס לחדר מיון. כשרצה לקיים ברית מילה, היו חששות רבים. לבסוף קיבלנו את האישור הנדרש וביצענו את הברית. ופתאום הוא נהפך לאדם חדש. מערכות גופו כאילו התאזנו. מאז חי כאחד האדם, בלי סבל. זה פלא פלאים!".

החובה היא שהאב ימול את בנו. מכיוון שבדרך כלל אין האב יודע למול, הוא ממנה מוהל מקצועי לשליח במקומו והמוהל עושה את הברית לבן בשליחותו של האב.

אם התינוק בריא, חייבים לערוך את הברית ביום השמיני ולא לדחותה. על-פי הרמ"א, בכל יום שהברית מתעכבת - האב עובר על מצוות עשה. ולכל הדעות, האיחור גורם לתינוק להפסיד את הקדושה בימיו הראשונים, ודבר זה יש לו השפעה לאורך זמן.

גם אם נדחתה הברית בגלל מצב הבריאות של התינוק, חייבים למולו מיד כשהדבר מתאפשר.

גם אם היולדת או הסבים, או אפילו האב, אינם יכולים להגיע לברית בזמנה, חלילה מלדחות את הברית משום כך. במצב כזה יש לקיים את הברית בזמנה, לכתחילה – במעמד מניין מישראל, ואת המסיבה אפשר לעשות ביום אחר, ואז גם התינוק מגיע לאירוע רגוע...