על הימים שבין יום הכיפורים לחג הסוכות אומרים חז"ל שאז היהודים 'עסוקים במצוות' – זה בסוכתו, זה בלולבו. ובאמת, מראה מלבב הוא לראות את המוני העם העוסקים בבניית סוכה, בנשיאת סכך ובבחירת ארבעת המינים של החג.

צלמי התקשורת נוהגים ללכת אל השכונות החרדיות ולצלם שם את בניית הסוכה, אולי כי זה נראֶה אותנטי יותר, אבל למעשה בכל רחוב ברחבי הארץ אפשר לראות את הסוכות הקמות בימים האלה, ובהן יֵשבו משפחות ויחגגו את חג הסוכות. רבים מקרב הציבור שאינו מוגדר שומר מצוות נוהגים גם הם לבנות סוכה ולשבת בה לפחות בחלק מימי החג.

בחג הסוכות היו מקריבים בבית המקדש שבעים פרים, כנגד שבעים אומות העולם, שכן החג הזה נושא עמו שפע וברכה לעולם כולו. אנו חיים בתקופה שבה מתחוללים שינויים גדולים בעולם, ועדיין אין לדעת לאן פני הדברים. חג הסוכות הוא הזמן להתפלל לשלום העולם כולו, ולבקש שהשינויים והתמורות יהיו לטובה ולברכה, בעבור האנושות בכללה ולעם ישראל במיוחד.

בכוחנו להביא יציבות ושלום לכל העמים ולחזק את שלום העולם, וזאת על-ידי חיזוק הצד הרוחני שלנו. כשאנחנו יושבים בסוכה ומברכים על ארבעת המינים אנו מביאים לידי הרעפת שפע אלוקי על העולם כולו. חיזוק האחדות היהודית, שגם היא ממאפייניו של חג הסוכות, עושה אותנו כלי לברכת ה' – "ברכנו אבינו כולנו כאחד", ובזכותה נזכה לשנה טובה ומבורכת, שנת ברכה ושלום. חג שמח!

צעירי חב"ד נערכים לקראת הפעילות הגדולה בימי חג הסוכות. עשרות סוכות ניידות יסובבו אי"ה בחוצות הערים והיישובים, ויזַכו את המוני בית ישראל במצוות החג. במרכזי הערים בתי חב"ד מציבים את 'סוכות האחווה', שיאפשרו לציבור לקיים את מצוות הסוכות וארבעת המינים. חסידי חב"ד ישַמחו את כוחות הביטחון, וכמו-כן תהיה פעילות מיוחדת במרכזים רפואיים, בבתי אבות, בריכוזי עולים ואף בבתי כלא.

בלילות חול המועד בתי חב"ד מקיימים עצרות גדולות של שמחת בית השואבה. האירועים נערכים בחוצות הערים, ביטוי לעניינו המיוחד של חג הסוכות, שמביא את אווירת הקדושה אל הרחוב, עד שהרחוב עצמו רוקד. הציבור מוזמן.

מאמץ ציבורי רחב נעשה כדי לסייע למשפחות הנזקקות לקראת ראש השנה, אולם עדיין לפנינו חג הסוכות ושמחת תורה, ומחובתנו לדאוג שגם במשפחות הללו יהיה 'ושמחת בחגך'. בתי חב"ד מבקשים מהציבור לתרום בעין יפה, כדי להביא את שמחת החג לכל בית בישראל.

אחד הדימויים המופיעים בפרשתנו להשגחת הקב"ה על עם ישראל הוא הנשר: "כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ, עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף, יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו, יִקָּחֵהוּ, יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ". רש"י מסביר שהנשר נושא את גוזליו על גבו מפני שהוא עף גבוה משאר העופות, והסכנה היחידה הנשקפת לו היא מחיצים הנורים לעברו מלמטה:

"אומר: מוטב שייכנס החץ בי, ולא ייכנס בבניי. אף הקב"ה: 'ואשא אתכם על כנפי נשרים'. כשנסעו מצרים אחריהם והשיגום על הים, היו זורקים בהם חיצים ואבני בליסטראות. מיד (שמות יד, יט-כ) 'ויסע מלאך האלוקים וגו' ויבוא בין מחנה מצרים'".

הדמיון בין הגנת הנשר על גוזליו לבין השגחת הקב"ה על עם ישראל מעורר שאלה. איך אפשר להשוות ביניהם?! הלוא הנשר מסכן את עצמו כדי להגן על גוזליו, וזה בהחלט מעיד על עוצמת אהבתו להם; ואילו בנמשל מדובר במלאך שגונן על בני ישראל מפני האבנים והבליסטראות, ושום סכנה לא נשקפה לו.

ההסבר טמון בציטוט מספר שמות שרש"י מביא: "ויסע מלאך האלוקים". שם רש"י מפרש: "בכל מקום הוא אומר 'מלאך ה'', וכאן 'מלאך אלוקים'. אין אלוקים בכל מקום אלא דין. מלמד שהיו ישראל נתונים בדין באותה שעה, אם להינצל, אם להיאבד עם מצרים".

שם 'אלוקים' מורה על מידת הדין. מכאן שהמלאך שליווה את בני ישראל לא היה מלאך של שמירה והגנה, אלא מלאך של קטרוג ועונש. ודווקא המלאך הזה התייצב חוצץ בין מחנה מצרים ובין בני ישראל, והגן על עם ישראל!

התייצבות זו העמידה את המלאך בסכנה גדולה, מפני שאסור למלאך לשנות את שליחותו, ובכל-זאת מסר המלאך את נפשו למען עם ישראל. כך גם מספרת הגמרא על האמור בספר יחזקאל, שהקב"ה ביקש להעניש את ירושלים והורה למלאך גבריאל לזרוק גחלי אש על העיר, ואולם הוא השתהה עד שהגחלים הצטננו, ורק אז השליך אותם על העיר. בעקבות זאת נענש המלאך.

היכולת להפוך את מידת הדין להגנה והצלה עשויה להתרחש כהמשך שירת האזינו: "ה' בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵ-ל נֵכָֽר". 'אור החיים' מסביר שהמילה 'בדד' היא מלשון 'בד', במשמעות של אחדות וחיבור. כאשר בני ישראל שרויים באחדות אין הקב"ה שופט אותם לחומרה, ואפילו אם הם עובדי עבודה זרה – "ואין עמו א-ל נכר".

ברוח זו נאמר בהושע: "חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם הַנַּח לוֹ". כאשר עם ישראל (אפרים) שרוי באחדות ("חֲבוּר") – אין הקב"ה מעניש אותו ("הַנַּח לוֹ"). בכוחה של האחדות לגבור על הקטרוגים ולפעול להמתקת הדינים, עד שאפילו המלאך המקטרג מתהפך למליץ יושר.

״כי יצפנני בסוכה ביום רעה, יסתירני בסתר אוהלו״ (תהילים כז,ה). פסוק זה רומז למה שמובא בספרים הקדמונים שמצוות סוכה היא סגולה להינצל מכל דבר רע. שאם נגזרה על אדם גזֵרה רעה חס ושלום, הקב״ה מצפינו בסוכה, שומר לו את זכות מצוות סוכה ומסתירהו בסתר אוהלו.

בניית הסוכה מתחילה עם הקמת המחיצות. ללמדנו כי ראשית העבודה היא שהאדם יקבע לעצמו הגבלות וסייגים – הן באשר למעשה המצוות וקיומן בפועל ממש; הן באשר לקביעת עיתים לתורה; הן בדבר שינוי מידותיו. אלה דופנות הסוכה.

״ולקחתם לכם ביום הראשון״ (ויקרא כג,מ). קחו את עצמכם אל הבורא יתברך, כפי שנאמר במדרשים שאתרוג דומה ללב, לולב לשדרה, הדס לעיניים, ערבה לשפתיים. אדם צריך לכוון את כל איבריו לה׳ יתברך.

״זמן שמחתנו״ (מן התפילה). 'זמן' הוא גם מלשון זימון והזמנה. בחג הזה מזמינים שמחה בעבור כל ימות השנה.

באחת ההתוועדויות של שמחת בית השואבה אמר אדמו״ר האמצעי: כאשר הקב״ה מזכה יהודי לשמוח בשמחת בית השואבה אחת לשבעים שנה, הרי זה כדאי. וסיים: לפעמים זה יכול לבוא בלי הכנה, בשעת אמירת לחיים.

בבניין הסוכה יש שני תנאים עיקריים: מחיצות וסכך. מחיצות בלי סכך אינן סוכה, וסכך בלי מחיצות אינו סוכה. מטרת הסוכה שאור ה'מקיף' (הסכך) יחדור בפנימיות (מחיצות). יש להחדיר את האור ה'מקיף' בפנימיות.

״העיד רבי יהודה שהיו מורישים את לולביהם לבניהם״ (סוכה לא). לולב רומז ללב טוב – 'לו לב'. הצדיקים מורישים את ליבם הטוב לבניהם.

דורשים מהאדם 'תנועה של תשובה'. אין הכוונה שהתנועה מביאה את התשובה, אלא שהתשובה מנענעת את האדם ומזעזעת אותו. אחרי התשובה של יום הכיפורים בא בסוכות הנענוע והזעזוע.

סיפר החסיד ר' ראובן וינדרבוים, שכשלמד בצעירותו את מסכת סוכה התפלא לשם מה נכתב שסוכה שאורכה ורוחבה שבעה טפחים וגובהה עשרה טפחים – כשרה; וכי מי יבנה לעצמו סוכה שכזאת?!

ואולם בימי השואה, בהיותו במחנה הריכוז צ'נסטוחוב, כשהגיע חג הסוכות, התעוררה בליבו ובלב חבריו תשוקה עזה לקיום מצוות סוכה, ולו לאכילת 'כזית' בלבד בלילה הראשון.

הם חפרו בחצר המחנה בור בעומק עשרה טפחים ובאורך ורוחב של שבעה טפחים. מעל הבור הניחו ענפים, ובלילה השתחלו פנימה אחד-אחד כדי לאכול את ה'כזית' של המצווה.

"הפירוש של 'מצטער פטור מן הסוכה' הוא שעל-ידי הסוכה נפטרים מכל עניין של צער, כי מצוות הסוכה היא לנו מחסה ומגן" (ה'תפארת שלמה' מרדומסק)

הטלפון צלצל במשרדו של דוד יזרעאל. הוא היה איש עסקים שהתגורר בוונצואלה, שאליה היגר אחרי שזכה להינצל מציפורני הנאצים.

מן האפרכסת נשמע קולו של חברו: "אני רוצה להזמין אותך לבוא הערב לביתי. אנחנו עורכים קבלת פנים לרב שבא לכאן משיקגו".

"בשמחה", השיב דוד ושאל לפשר בואו של הרב.

כשנכנס דוד לבית חברו וראה את הרב, משהו בפניו גרם לו להביט בו שוב ושוב. הרב סיפר שהוא ניצול שואה, ודוד נדרך. הרב הסביר שהביא עמו ספרים בעבור הקהילה המקומית ומטרתו לעורר את הלבבות בימי התשובה.

הרב דיבר על חשיבות המצוות של החגים. "יודעים אתם? אפילו במחנה ההשמדה אושוויץ תקעתי בשופר, ואפילו הקמתי סוכה. היה שם נער יהודי שדאג לי ל'לחם משנה', וכך זכיתי לקיים את מצוות 'לישב בסוכה' בלב התופת".

למשמע הדברים חלפה צמרמורת בגופו של דוד. חמש-עשרה שנים חלפו מאז אותם ימים של ערב חג הסוכות תש"ה. הוא היה אחד מאסירי 'צריף הנערים' במחנה אושוויץ.

בדרך-לא-דרך הצליחו הנערים לזכור את התאריכים העבריים, וציפו להם בחרדה. הם כינו אותם באירוניה מרה 'גבלס קלנדר' – לוח השנה של גבלס יימח שמו, וזאת מפני שבכל חג יהודי נהגו הנאצים הארורים לשלוח רבים מהנערים אל המשרפות.

בהתקרב ראש השנה תש"ה התרבו הידיעות שהנאצים סופגים מפלות. בלבבות ניצתה התקווה כי המלחמה הנוראה, שגבתה את חייהם של מיליוני יהודים, מתקרבת לסיומה. ואולם עד הרגע האחרון המשיכו חיות הטרף במלאכת ההשמדה.

בהכירם את מנהגם המרושע של הנאצים המתינו הילדים באימה גוברת לראש השנה. ואכן, כשלושת אלפים ילדים נלקחו ולא שבו. ההלם והכאב בקרב הנותרים היו קשים מנשוא. ועם זה עדיין נשתמרה רוח האמונה בלב הנותרים בחיים.

באותו יום הצליח אסיר אחד, רבי צבי-הירש מייזליש, הדיין מוויצן, לסייר בין הצריפים ובידו שופר ולתקוע בו. קול השופר עודד את רוחם של הילדים.

אחר-כך בא יום הכיפורים. הילדים גילו לחרדתם שהקלגסים הכינו בעבורם סלקצייה נוספת. עוד אלף מהם נלקחו ושולחו בדרך שממנה לא שבו. עתה נותרו אלף ילדים בלבד. וכך, בעוד חרבו של מלאך המוות קוטלת מכל עבר, הצליחו השרידים לדבוק במצוות במסירות נפש.

חג הסוכות התקרב. הרב מייזליש, בעזרת עוד יהודים, הצליח לעשות את הבלתי-ייאמן ולבנות סוכה בתוך מחנה אושוויץ. הם פירקו דרגשים מהצריפים ובנו מהם סוכה נמוכה ונסתרת. סיני אדלר העיד כי היה אחד האסירים שזכו לשבת בסוכה. בשעת מעשה הסתפק אם הסוכה כשרה, מפני שהייתה קטנה ביותר; ואולם דיי היה במראה הסוכה בלב התופת כדי להרנין את הלבבות.

דוד יזרעאל היה אז בן חמש-עשרה. בהיותו דובר גרמנית נתמנה לעוזרו של אסיר פולני, שעבד בבית החולים של המחנה, וסייע בחלוקת מזון. לילה אחד, בעודו ישן, העיר אותו אחד האסירים. "אנא, זקוק אני לעזרה!", לחש האסיר ביידיש. "אינך מכיר אותי. אני הדיין מוויצן".

דוד לא הכיר את הדיין מוויצן, אך ליבו אמר לו שראוי לסייע לאיש. "זכיתי לבנות סוכה", אמר הדיין מוויצן בעיניים בורקות, "ומחר יחול חג הסוכות. אנא, עזור לי לקיים את מצוות 'לישב בסוכה', ודאג לי בבקשה ל'לחם משנה'. יודע אני שיש לך גישה למזון. רק אברך על הלחם ואקח פיסה קטנה ולא יותר".

בתחילה התקשה דוד להאמין למשמע אוזניו. סוכה באושוויץ?! האוּמנם?! הוא חשד כי האיש הוזה. ואולם הלה תיאר לפני הנער כיצד בנה את הסוכה, וזה השתכנע.

זמן מה התלבט. מילוי הבקשה היה כרוך בסכנה גדולה. בסופו של דבר החליט שאם הוא כבר מהמר – יהמר עד הסוף. "אם אכן יש לך סוכה", אמר לדיין, "מדוע לא אזכה גם אני להשתתף בקיום המצווה? אכנס איתך לסוכה".

"אינני מוכן שתסכן את חייך!", השיב הדיין בתקיפות. "אם תיתפס – דינך יהיה מוות. אתה צעיר ועליך לחיות". ואולם הנער התעקש, ובסופו של דבר ויתר הדיין.

למחרת, עם ערב, נלקח דוד לסוכה הסודית. הרב התפלל ערבית בהתרגשות גדולה. אחר-כך עשה קידוש על הלחם ודוד אחריו. "בזכות המצווה הזאת נשתחרר בעזרת השם!", הבטיח לו הדיין.

עכשיו, בוונצואלה, לא ידע דוד את נפשו: זה 'הדיין מוויצן'! בקושי הצליח לכלוא את התרגשותו. בתום הערב ניגש אל הרב. "רבי, אני הנער היהודי שהביא לכם את הלחם לסוכה באושוויץ!".

חג הסוכות קשור במיוחד לגאולה העתידה, והדבר משתקף בהפטרה של החג הראשון, המדברת על זמן הגאולה: "וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא עַל הַר הַזֵּיתִים... 　וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִירוּשָׁלִַם" (זכריה יד,ד-ח). גם קודם הגאולה מתאפיין חג הסוכות בשמחה גדולה, הקשורה עם מים, שמחת בית השואבה.

מה הטעם לשמחה הגדולה בחג הסוכות דווקא? המדרש (ילקוט שמעוני אמור רמז תרנד) מסביר זאת על-פי נגלה: בפסח לא נאמרה שמחה, לפי שהתבואה נידונה אז, ואין אדם יודע אם עושה השנה תבואה אם אינה עושה. בעצרת נאמר שמחה פעם אחת, לפי שהתבואה נכנסת בפנים, אבל לא נאמרו שתי שמחות, מפני שפירות האילן נידונים. אבל בחג (הסוכות), לפי שנטלו הנפשות חירות ביום הכיפורים, ועוד שהתבואה ופירות האילן בפנים – נאמרו שלוש שמחות.

בתורת החסידות (תורת מנחם כרך כז, עמ' 34) מתבאר הסבר זה ביתר עומק, הקשור לדרך העבודה הרוחנית בשלושת הרגלים הללו. חג הפסח מציין את השלב הראשוני בעבודת ה'. בני ישראל יצאו זה עתה ממצרים, ועדיין לא קיבלו את התורה. לכן לא נאמרה בו שמחה, הואיל ועדיין עומדים בראשית הדרך, ועדיין אין בידינו לא תבואה ולא פירות, ואין לדעת מה יהיה בסוף הדרך.

חג השבועות מציין שלב מתקדם יותר. בני ישראל כבר עשו את כל ההכנות הדרושות לקבלת התורה ואף קיבלו את התורה בפועל. לכן נאמר בה שמחה, כי "התבואה נכנסת בפנים", אך לא נאמרו בה שתי שמחות, כי אין כאן אלא מחשבה ודיבור של קבלת התורה, ועדיין אין ביטחון שאמנם ישמרו את התורה במעשה בפועל, בחיי היום-יום ("פירות האילן נידונין").

חג הסוכות מציין את מצבו של האדם שכבר הולך בדרכו לבטח. הוא עובד את בוראו גם במעשה בפועל. כבר עברה תקופה ממושכת ממתן התורה, תקופה של שמירה בפועל – "התבואה ופירות האילן בפנים". יתר על כן: במשך תקופה זו חטאו בני ישראל בעגל, ולאחר מכן עשו תשובה ונמחל להם חטא זה. בכך הוכיחו, שגם אחרי הירידה של החטא אפשר לחזור ולעלות למדרגה הקודמת. לכן נאמרו בו שלוש שמחות, כי חזקה על האדם שעבודתו תהיה כדבעי, מאחר שעמד במבחן הזמן והירידה.

ועוד: בפסח ובשבועות בני ישראל הם בדרגת צדיקים, ואילו בסוכות, שבא לאחר התשובה והכפרה של יום הכיפורים, הם בבחינת בעלי תשובה. לכן דווקא בחג הסוכות יש שמחה יתרה, שכן שמחתו של בעל תשובה גדולה מזו של צדיק. שמחת הצדיק משולה לשמחת בן שלא נפרד מאביו מעולם; ואילו שמחתו של בעל תשובה היא כשמחתו העצומה של בן שנתרחק מאביו ולאחר מכן חזר אליו, רחוק שנעשה קרוב.

עוד הסבר לשמחה היתרה בחג הסוכות דווקא קשור בהיותו חג האסיף. בזמן הבית היה חג הסוכות חג האסיף כפשוטו, איסוף התבואה בגשמיות. בימינו הוא חג אסיף רוחני.

בחודש אלול, בימי הסליחות ובעשרת ימי תשובה מתקן האדם את כל חטאי השנה שעברה. עבודה זו היא בכיוון של עלייה מלמטה למעלה. לאחר מכן, בחג הסוכות, מקבל האדם את כל ה'פירות' של עבודה זו בצורת שפע אלוקי שניתן מלמעלה למטה. כך נהיה האדם בעל 'תבואה' ו'פירות' מרובים, שכן יש בידו שפע רב של זכויות. לכן הוא שמח שמחה יתרה, שבאה לידי ביטוי בשמחת חג הסוכות (לקוטי שיחות כרך כט, עמ' 418).

הוא נולד בשנת תרפ"ה, בכפר קנשלה שבאלג'יר. בהיותו ילד רך נפטר אביו, וכשהיה כבן עשר עברה משפחתו לכפר גדול יותר, ביסקרה שמו. מוסדות יהודיים לא היו שם, והוא נאלץ ללמוד בבתי ספר מקומיים. עם עליית משטר וישי האנטישמי סילקו את הילדים היהודים מבתי הספר. המנהל הציע לו ללמוד בבית ולבוא להיבחן בבית הספר, וכך עשה. בתום לימודיו נעשה מנהל חשבונות אצל סוחר ערבי. בשנת תש"ד, 1944 למניינם, גויס לצבא הצרפתי, זמן קצר לאחר ההכרזה על נישואיו הצפויים עם כלתו, דלפין.

אלה היו הימים הסוערים של מלחמת העולם השנייה. מבורך עשה טירונות בקזבלנקה ושובץ ליחידה בצבא צרפת. קרוב לשלוש שנים שירת בצבא, לעיתים בתנאים קשים. "מיום גיוסי ועד שחרורי לא הגעתי הביתה. השתדלתי בכל יום להניח תפילין, על אף הקשיים", הוא מספר.

ראש השנה התקרב והוא לא ידע מה לעשות. "שלושה שבועות לפני החג ביקשתי ממפקדיי חופשה בשל רצוני להתפלל בבית הכנסת", הוא מספר. "התשובה הייתה שלילית. לא אמרתי נואש. בפעם השנייה שביקשתי שחרור נתתי סיבה אחרת. שוב סירבו לי. כך היה גם בפעם השלישית".

המשימה שהייתה מוטלת עליו ועל חבריו הייתה בניית צריפים. הוא לא היה יכול לשאת את המחשבה שייאלץ לעבוד בחג, ועשה מעשה שדרש כוחות נפש עצומים: "במהלך בניית הצריף בדקתי שאיש אינו צופה בי והכיתי בפטיש בעוצמה על ידי. חשתי כאבים עזים. היד שתתה דם. אמרתי שנפצעתי בשגגה ומיד שלחו אותי למרפאה. שם חבשו את הפצע וקיבלתי חופשה של שבוע ימים. כך נפטרתי מעבודה בחג, ורק הטילו עליי לשמור על הבסיס".

בראש השנה השכים החייל קום, התעטף בטלית והחל לצעוד לעבר היישוב הקרוב, בתקווה שיהודים שיזהו אותו יכוונו אותו לבית כנסת. למרבה אכזבתו לא פגש שום יהודי. "חזרתי לבסיס והתפללתי יחיד, אבל שמחתי שלא חיללתי את החג", הוא אומר.