בפרשתנו נאמר "ושב ה' אלקיך את שבותך" (ל, ג). ומפרש רש"י "גדול יום קיבוץ גלויות ובקושי כאילו הוא עצמו צריך להיות אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו, כענין שנאמר ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל".

והנה, בפ' ואתחנן על הפסוק "כי א-ל רחום ה' אלקיך, לא ירפך ולא ישחיתך גו'" (ד, לא) פירש רש"י "לא ירפך – מלהחזיק בך בידיו". וצריך ביאור מדוע כאן כתב "אוחז בידיו ממש" ושם כתב "מלהחזיק בך בידיו" בלי תיבת "ממש"?

בפ' ואתחנן מדובר על זמן הגלות, שגם אז הקב"ה אינו "מרפה" מ"להחזיק בך בידיו", שהרי מזה שבני ישראל הם "כבשה אחת בין שבעים זאבים" ואעפ"כ "היא משתמרת" (ראה אסת"ר פ"י, יא), ברור שהקב"ה משגיח על עם ישראל ו"מחזיק" אותם "בידיו". אמנם, מצד החושך כפול ומכופל שבזמן הגלות הרי ענין זה אינו נראה בגלוי, ואפשר להגיע להכרה זו רק על ידי התבוננות ומחשבה לעומק.