ויש לומר הביאור בזה:

הפסוק "עמו אנכי בצרה" מלמדנו שמצד גודל החיבה של הקב"ה לישראל, הרי כאשר ישראל נמצאים בצרה רח"ל ומתייסרים בצרת הגלות, נעשה גם להקב"ה צר כביכול, וגם הוא ית' כביכול מתייסר יחד עמם, וכל צרה לעם ישראל גורמת למיצר כביכול אצל הקב"ה [שלכן נראה ה' למשה "מתוך הסנה" (שיח דוקר), להראות שהוא משתתף בצערם של ישראל – הצרות של ישראל ר"ל "דוקרות" אותו ומצרות לו].　

אבל זה שהצרות של ישראל מצערות אותו, אין פירושו שהוא נמצא בגלות, אלא רק שהצער של ישראל גורם גם לו לצער. וכמו מלך הנמצא בהיכלו, ומצטער בלבו על כך שבנו נמצא בגלות או בבית האסורים.

וזהו מה שלומדים מהפסוק "ושב ה' אלקיך את שבותך":

לא זו בלבד שהקב"ה מצטער בצרתם של ישראל, אלא יתירה מזו: הוא נמצא יחד עמם, באותו מקום ובאותה צרה של הגלות. וכמו מלך, ששמע על כך שבנו נתפס ויושב ויושב וטוחן אחר הרחיים בבית האסורים, והוא לא מסתפק בכך שהוא משתתף בצערו, אלא יוצא מתוך היכל מלכותו והולך להיות עם בנו בתוך בית האסורים, ואף טוחן עמו שם בעבודתו הקשה. וזהו מה שכותב רש"י ש"השכינה שרוי' עם ישראל בצרת גלותם", שהשכינה כביכול נמצאת עם ישראל בתוך הגלות.