בסיום התוכחה שבפרשתנו נאמר "והשיבך ה' מצרים באניות גו' והתמכרתם שם לאויביך לעבדים ולשפחות ואין קונה". ובפירוש "ואין קונה" כתב רש"י "כי יגזרו עליך הרג וכליון". ויש לבאר תוכן הפנימי בענין זה שלא רק שאין זה קללה, אלא מעלה היא:

כי, הבעל תשובה, להיותו במעמד ומצב שפל ביותר, ונפשו נמצאת "בארץ ציה וצלמות היא הסטרא אחרא ורחוקה מאור פני ה'", על כן כשמתעורר לשוב אל ה', הנה "צמאה נפשו לה' כארץ עיפה וציה", שמשתוקק אל השי"ת בצימאון אדיר כאדם הנמצא במדבר שהשתוקקותו למים היא עזה פי כמה וכמה מצימאונו של אדם הנמצא במקום יישוב. מה שאין כן הצדיק מכיוון שתמיד היה בקרבת ה', הרי אין צימאונו עז כל כך, ואין בו את מעלת ההשתוקקות העזה המתעוררת מצד הריחוק דווקא.

וזהו ענין ה"כליון", המבואר בפירוש רש"י, שהוא מלשון הכתוב "נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'", שהיא "תשוקת הנפש לידבק וליכלל באורו יתברך"　 - הצימאון של הבעל תשובה לידבק בו ית', ו"צמאה נפשו ביתר עז מצימאון נפשות הצדיקים".

וזהו גם ענין "הרג", שתשוקה וצימאון זה, שמואס בתאוות העולם ורוצה רק בקרבת ה', אינה מתאימה לנשמה המלובשת בגוף גשמי המתאווה לתאוות העולם ופיתוייו, ודרגה זו שייכת בדרך כלל לנשמה לאחר פירודה מן הגוף, ואילו בעל תשובה בעבודתו משיג מעלה זו גם בהיותו נשמה בגוף, מצד גודל הצימאון הנובע מגודל ריחוקו מאור ה' שהיה מצוי בו מקודם, והרי הוא כביכול במדריגת הנשמה לאחר צאתה מן הגוף – "הרוג" – גם בהיותו נשמה בגוף.