נאמר בפרשתנו "וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה כאשר דבר לך" (כו, יח). והיינו, שמפריש ומבדיל הקב"ה את ישראל מן העמים שיהיו לו ל"עם סגולה". ומהות "סגולה" זו מבוארת בדברי רש"י במקום אחר (שמות יט, ה): "אוצר חביב . . כלי יקר ואבנים טובות שהמלכים גונזים אותם. כך [אומר הקב"ה לישראל] אתם תהיו לי סגולה משאר אומות".

ומעין זה אומר השי"ת אשר בני ישראל הם ה"סגולה" שלו, והתענוג שלו בהם הוא בעצם היותם. שאמנם ישנה בבני ישראל המעלה מה שהם מקיימים את המצוות ומגלים מלכות ה' בעולם, אך כל זה הוא בדוגמת הכספים שמשתמש בהם המלך לניצוח מלחמותיו, ולשאר עניני המלוכה. מה שאין כן זה שישראל הם "סגולה" מבטא מעלה עמוקה יותר לאין שיעור בעם ישראל, ש"משתעשע" הקב"ה בעצם מציאותם של בני ישראל, שהם מאוחדים ומיוחדים עם הבורא ית'. כאותו מלך המשתעשע באוצרותיו, שאין התענוג בא מהשימוש בהם אלא בעצם זה שהם קיימים הרי הם גורמים תענוג למלך, ומוסיפים בעצם היותו מלך (אלא שכמובן, אין זה פוטר אותם ח"ו ממילוי תפקידם, ורק מגלה את גודל　 חיבתם לפניו ית').

ועל כך משבח הכתוב "וה' האמירך" – שהקב"ה מבדיל ומפריש את ישראל מן האומות בעצם בריאתם ומטרת קיומם: אומות העולם נבראו "בשביל ישראל" (רש"י ר"פ בראשית), אין התכלית בהם עצמם כי אם בכך שמאפשרים את קיום המצוות של בני ישראל; אך בני ישראל גורמים תענוג להקב"ה מעצם היותם קיימים, עוד קודם שממלאים תפקידם בעולם, ונמצא שהתכלית היא בעצם היותם – "להיות לו לעם סגולה".

הרה"ח ר' יוסף　ב"ר אפרים　נחמן　ע"ה

נדפס ע"י בני משפחתו שיחיו