ולכאורה תמוה, הרי אכילת הפועל ב"כרם רעך" יש בה חידוש יותר גדול מקטיפת מלילות בקמה, ואם כן הי' לו לכתוב להקדים הדין של "כי תבא בקמת רעך", ורק אחרי כן להוסיף החידוש של "כי תבא בכרם רעך". ולמה מקדים הדין של אכילת הפועל בכרם, שממנו יכולים ללמוד בק"ו לענין אכילה בקמה?

ויש לבאר זה בדרך החסידות:

ובעבודה זו, ישנה עבודת ה"קמה" ועבודת ה"כרם". ה"קמה", שהיא תבואת השדה, המצמיחה דברים המוכרחים לקיום האדם, רומזת על מי שמקיים את המצוות רק באופן המוכרח על פי שורת הדין. אך ה"כרם", שמצמיח פירות, המוסיפים בתענוג האדם, רומז על עבודת ה' שמתוך תענוג, ועל מי שאינו צריך לכפות את עצמו לקיים התומ"צ, אלא יש לו בזה חיות ותענוג, וקיומו ועשייתו הם באופן של הידור מצוה ולפנים משורת הדין.

וזהו מה שהתחיל הכתוב בדין אכילת פועל בכרם רעהו, כי אדרבה, אכילת הפועל ב"כרם" היא דבר פשוט יותר, שהרי, כאשר איש ישראל עובד את ה' באופן של "כרם", מתוך תענוג, אזי ודאי שהקב"ה ישפיע לו כל הטובות, ויתן לו באופן ש"אכלת ענבים כנפשך שבעך". והחידוש הוא להיפך, שגם "כי תבא בקמת רעך" – שעובד את ה' רק בעבודה המוכרחת על פי שורת הדין, גם אז "קטפת מלילות בידך", שגם באופן כזה משפיע הקב"ה כל הטובות המסייעות לעבודת ה'.

(ע"פ לקוטי שיחות חל"ד עמ' 132 ואילך)

לזכות

מסעודה　בת רחמה