בפרשתנו כתוב "לא תראה את חמור אחיך או שורו נופלים בדרך והתעלמת מהם הקם תקים עמו" (כב, ד), ומפרש בספרי "נופלים בדרך – ולא ברפת. מכאן אמרו מצאו ברפת אין חייב בה, ברשות הרבים חייב בה".

רשות היחיד רומז על רשותו של הקב"ה, שהוא "יחידו של עולם", ורשות הרבים רומז על מקום "המלא קליפות וסטרא אחרא" (תניא פל"ג). ו"דרך" – היא ממוצע בין רשות היחיד לרשות הרבים.

והנה "עיר פרא אדם יולד" (איוב יא, יב). וכאשר רואים איש שהוא בבחינת "עיר פרא", ובלשון הכתוב כאן "שור או חמור", והוא "נופל" ממדריגתו ואינו נמצא ברשות היחיד, אלא ב"דרך", או יתירה מזו, שנפל ל"רשות הרבים", יכול אדם לחשוב, הרי הוא נמצא במדריגה נעלית יותר, ומה לו לצרה הזאת, להתעסק עם "נופל" זה?

והראי' שחיוב זה מוטל עליו הוא מזה עצמו ש"תראה", שהוא זה שראה ענין זה, כי זה שהראו לו מלמעלה ענין זה הוא הוכחה שעליו להתעסק בזה. וכמאמר הבעש"ט שכל מה שיהודי רואה או שומע הוא בהשגחה פרטית, כדי לנצל זאת בעבודת האדם לקונו (ראה כתר שם טוב בהוספות סרכ"ג, וש"נ). והגם שהוא נמצא במדריגה נעלית יותר, מ"מ יש לזה שייכות אליו. וכלשון הכתוב "אחיך", שה"נופל" הוא אח שלך.

(ע"פ לקוטי שיחות ח"ב עמ' 632 ואילך)