בפרשתנו נאמר "וזה דבר השמיטה, שמוט כל בעל משה ידו גו'" (טו, ב). ויש לבאר ענין שמיטת החובות בעבודת האדם לקונו:

אמרו חז"ל בנוגע לחובות האדם כלפי הבורא: "החנות פתוחה, והחנווני מקיף, והפנקס פתוח, והיד כותבת, וכל הרוצה ללוות יבוא וילווה" (אבות פ"ג, מט"ז). והיינו, שהקב"ה נותן לאדם בני חיי ומזוני רוויחי, אך השפעה זו בתורת הלוואה היא, שהקב"ה "מלווה" לאדם את ההשפעה על מנת שישיב את אשר לווה, כאשר יקיים עם ההשפעה מלמעלה המצוות שמחוייב לקיימם.

והנה, "המוסר שטרותיו לבית דין", שנותן לידי בית דין את שטרי הלוואותיו ואומר להם "אתם גבו לי חובי", אין השביעית משמטת את חובותיו(שביעית פ"י מ"ב). ולכן, בכדי שאכן יחול עליו דין "שמיטת כספים", וישמט הקב"ה את החובות, על האדם לוודא שלא ימסרו שטרותיו לבית דין של מעלה, שהרי אזי "הלוואתו" בעינה עומדת גם בשנת השמיטה, ולכן שומה על האדם לדאוג שישארו חובותיו בינו לבין קונו ואזי תשמטם השביעית.

וכיצד זה יכול האדם לפעול שלא ימסרו שטרותיו לבית דין של מעלה, הנה מידתו של הקב"ה מידה כנגד מידה, שצריך האדם לכוון הנהגתו באופן שמתעלה לפנים ולמעלה משורת הדין, שאינו מסתפק בקיום המוטל עליו ע"פ דין בחיובי התורה והמצוות, אלא למעלה מזה – שמכוון כל מעשיו לכוונה אחת, שהיא להתקשר בהשי"ת, יחידו של עולם ולמלאות כוונתו ורצונו, ואזי נוהג עמו הקב"ה גם כן באופן זה, שאינו מוסר דינו לבית דין של מעלה כסדר הרגיל וכשורת הדין, אלא דנו בעצמו יחידי. וזהו שכתוב "מלפניך משפטי יצא"(תהלים יז, ב) שכאשר יוצא אדם משורת ה"דין" וה"משפט" אז משפטו מסור "מלפניך" – לפני השי"ת עצמו, ולא לבית דין של מעלה.

(ע"פ לקוטי שיחות חלק ב ע' 626 ואילך)