ויש לבאר ענין זה בעבודת האדם לקונו:

כאשר היו בני ישראל במדבר לא התעסקו עם ענינים גשמיים, וכל עסקיהם היה רק בלימוד התורה ובענינים קדושים, ואף כשאכלו בשר היה זה בשר קדשים. אך כשנכנסו לארץ התחילו לעסוק בענינים גשמיים, בכוונה להעלותם ולזככם, על ידי שעיסוקם בגשמיות היה באופן ש"כל מעשיך יהיו לשם שמים" ו"בכל דרכיך דעהו".

וזהו שמזהיר הכתוב, שאף שכאשר יכנסו לארץ "הותר להם" לא רק בשר קדשים אלא גם "בשר תאוה", ויכולים לאכול בשר אף כאשר אין באכילה זו מצווה, אך עדיין יש להיזהר "רק חזק לבלתי אכל הדם". ש"רתיחת הדמים" וחיות האדם לא תהיה ב"בשר" ובענינים הגשמיים, אלא כל עיסוקו בהם יהיה רק לשם שמים להעלותם ולזככם, ו"רתיחת הדמים" והתאווה לבשר חומרי "על הארץ תשפכנו", כי התלהבות האדם צריכה להיות בעניני קדושה בלבד.