ויש לקשר שני פירושים אלו, שמשלימים הם זו את זו:

בזמן הבית, כאשר הי' גילוי שכינה, הרגישו בני ישראל את היוקר בתורה ומצוות, וקיימו אותם מתוך תענוג. אך בזמן הגלות, כאשר החושך יכסה ארץ, ואין אנו זוכים לגילוי שכינה, ובפרט בעקבתא דמשיחא, אשר החושך מתגבר ביותר, לא נרגש היוקר של המצוות, ואין האדם מתענג בקיומם, אלא עשייתם הוא מצד קבלת עול מלכות שמים, שהאדם מקיים ציוויי הקב"ה מצד עול מלכות שמים המוטל עליו גם כאשר קיום המצוות אינם מתענוגי האדם ורצונותיו.

והנה, כאשר האדם מקיים מצוות כי מתענג בהם ומייקר אותם, הרי יש אצלו חילוק בין המצוות, שישנם מצוות שמתענג בהם ומחשיבם יותר, וישנם מצוות שאין האדם מחשיבם כל כך, ואינו מתענג כ"כ בקיומם. אך כאשר קיום המצוות היא מצד ציווי הקב"ה בלבד, הרי כל המצוות שוות הן, כי על כולם נצטווינו מאת הקב"ה, ואין חילוק בין "קלה שבקלות" ל"חמורה שבחמורות".

ומעתה מובן ששני הפירושים ב"והי' עקב תשמעון" פירוש אחד הם, שב"עקבתא דמשיחא" שלא נרגש גילוי שכינה וקיום המצוות היא מצד עול האדון בלבד, אזי כל המצוות שוות הן אצל האדם, וגם "המצות הקלות שאדם דש בעקביו" מקיים האדם באותו אופן שמקיים ה"חמורה שבחמורות".