ויש לומר, שזה שחיבת המן גרמה לכך שלא רצו ליכנס לארץ ישראל לא היתה רק מפני שחיבתם למן גרמה ל"מקנה רב" אלא היה בזה גם ענין עמוק יותר:

ומכיון שהיו מורגלים ב״לחם רוחני״, זה גרם להם שלא ירצו להכנס לארץ ישראל, כי בארץ יצטרכו לעסוק בענינים גשמיים ו״ארציים״, כמו לחרוש ולזרוע וכיו״ב. אך בני גד ובני ראובן רצו להשאר בעבר הירדן ולהיות רועי צאן, כי אין בעבודה זו טרדה דומה, ויכולים להיות תמיד דבוקים בהקב״ה ולעסוק בענינים רוחניים בלבד.

(ע״פ לקוטי שיחות ח״ט עמ' 15 ואילך)

ולכאורה ייפלא, הרי עבודת האדם מוכרח שתהא מסודרת ומיוסדת על פי השכל, כפי הוראות התורה בסדר נכון, ואיך יעבוד עבודתו על פי "גורל" בלא סדר מסודר?

ואם כן, נמצא שעניין הגורל הקובע עבודתו של אדם, אין הכוונה שתהא עבודתו בלא טעם ודעת ובלא סדר, כי ודאי צריך לעבוד את השי"ת על פי שכל וסדר התורה, אלא שמכל מקום ישנו העניין המיוחד שבו צריך להיות "זהיר טפי", ועניין זה אין אדם יודע מדוע שייך במיוחד אליו, כי "אך בגורל יחלק את הארץ" – שחלוקת עבודתו המיוחדת לו היא על פי גורל שלמעלה משכל.

וכיצד ידע האדם מהי העבודה המיוחדת אליו ונוגעת לשורש ופנימיות נשמתו, הנה הבחינה לזה היא, שהיצר הרע מנסה בכל כחו למנעו לעסוק דווקא במצווה זו ונותן בזה העלמות והסתרים רבים. ולכן, כשיראה יהודי אשר בבואו לקיים מצווה מסוימת עומדים לנגדו מניעות ועיכובים יתר על הרגיל, אות היא אשר מצווה ועניין זה שייך אליו במיוחד, ודווקא על כן מעמיד היצר מניעות ועיכובים לנגדו כי עניין זה דווקא ירוממנו ויקרבנו להשי"ת.

ובמילא ברור, אשר בראות האדם את ההתנגדות הגדולה לקיום אותה מצווה, אל לו להיכנע להניח לאותה מצווה ח"ו, כי דווקא אותה מצווה שאין לו שייכות אלי' על פי השכל, היא היא המצווה השייכת אליו במיוחד, שהרי "אך בגורל יחלק את הארץ", שעבודתו המיוחדת של כל יהודי מגיעה דווקא "בגורל" – באופן שאינו מבין כיצד הוא שייך אלי', ושייכותו למצווה היא על פי הגורל שלמעלה מטעם ודעת.