השבוע הגענו להסכמה נדירה בין חלקי הציבור בישראל – שהכול השמיעו אותן מילים ואותם משפטים: "אתם גוזרים על ילדיכם בוּרוּת ובערות". "ילדיכם גדלים בלי לדעת מושגי יסוד". "איזה עתיד יהיה להם?". "הם לא רק הילדים שלכם, אלא של כולנו".

כך בדיוק נשמעו הוויכוחים משני עברי המתרס, בעקבות תיקון 'חוק הליבה'. אלה מטיחים באלה כי ילדיהם אינם זוכים ללמוד מקצועות שיסייעו להם להשתכר בכבוד, ואלה מטיחים באלה שילדיהם גדלים בלי ללמוד מושגי יסוד ביהדות ונדונים לחיי ניכור ממורשת ישראל.

חז"ל אומרים שבזמן הזה קשה מאוד להשמיע דברי תוכחה, מפני שכאשר אדם אחד אומר לחברו "טול קיסם מבין שיניך", הוא מיד מטיח בו בחזרה: "טול קורה מבין עיניך". במקום להקשיב להערה, ואולי באמת לסלק את ה'קיסם' התקוע בין שיניו, הוא עובר מיד להתקפת נגד ומצביע על מגרעותיו של מי שמעיר לו.

ובכן, אם כבר בימי חז"ל אימצנו את דפוס ההתנהגות הזה, איך נוכל להשתחרר ממנו ולהקשיב באמת איש לרעהו? אמרו על כך חכמי הדורות, שהעצה היא לנהוג על-פי הפסוק במגילת איכה "נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה". כל עוד האחד מטיח האשמות בזולתו, אין סיכוי שהוא יקשיב לו; אבל אם הגישה תהיה "נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ" – נחפש יחד את הדרך ואת הפתרון, כי אז "וְנַחְ קֹרָה" – אותה 'קורה' ("טול קורה מבין עיניך"), התקועה בינינו, תרד ותנוח.

איש אינו אוהב פטרונות וכפייה, וזו הייתה הבעיה הגדולה בחקיקה שנעשתה בממשלה הקודמת. היא באה מתוך גישה פטרונית, כשברקע מנשבת רוח רעה של 'הכו בחרדים והצילו את המדינה'. איש בציבור החרדי לא חשב שמחוקקי החוקים דואגים באמת לשלומו ולעתיד ילדיו, ולכן המהלכים האלה עוררו זעם רב וגררו הקצנה נגדית.

שווּ בנפשכם שמשרד החינוך היה נמסר למפלגה חרדית, והשר החדש היה מפזר את המועצה הפדגוגית, מרכיב מועצה שבה חברים אישים דתיים וחרדים, והללו היו יוצאים בהכרזות כי על בתי הספר הממלכתיים ללמד כך וכך שעות יהדות, ובית ספר שלא יעשה זאת, יקוצץ תקציבו. קל לשער את המהומה שהייתה קמה.

ואין כאן שאלה אם חשוב ללמד יהדות או מקצועות מסויימים, אלא עצם הגישה הכוחנית והפטרונית היא המקוממת. לכן כל הדיון על מידת החשיבות של לימודי הליבה אינו במקומו. התיקון ביטל את הכוחנות, את האיום לקצץ בתקציבי בתי הספר (המקוצצים ממילא, מעצם היותם מוסדות פטור). עכשיו השולחן נקי ואפשר לדבר.

אכן, יש בעיות שצריך לפתור. צריך לסייע לבוגרי החינוך החרדי להתפרנס בכבוד. לשם כך צריך להקשיב למערך השיקולים המנחים את קברניטי מערכת החינוך הזאת, ולמצוא את הפתרון הנכון מתוך כבוד ורגישות. אולי המסקנה תהיה שיש לתת את הכלים האלה בשלב מתקדם יותר?

בה בעת צריך למצוא דרכים שבוגרי מערכת החינוך הכללית יֵדעו מהו צום שבעה-עשר בתמוז, מה הם ימי בין המצרים, מה משמעותו של תשעה באב ואיך נראֶה סידור תפילה. גם את זה צריך לעשות בכבוד, בהידברות וברגישות.

חברת ישראטויס מגישה את הקרב על המקדש – משחק חשיבה ואסטרטגיה יהודי, בעקבות גיבורי האומה. הילדים צריכים לתכנן נכון את המהלכים, עד גילוי בית המקדש. טל' 039606120.

פרשת מטות נפתחת בדיני הנדרים, עוברת לספר על מלחמת מדיין ומסתיימת בבקשת בני גד ובני ראובן להתנחל בעבר הירדן. האם יש קשר בין שלושת העניינים האלה?

בעניין הנדרים אמרו חז"ל ש"עתיד אדם ליתן דין על מה שראה ולא נהנה", ועם זה קבעו שיש בנדרים עניין חיובי. כאשר האדם מסוגל להעלות את ענייני העולם למדרגה גבוהה יותר, אסור לו להינזר מהם; אבל אם יש חשש שישתמש בענייני העולם כדי למלא את תאוות ליבו, ראוי לו להימנע מהם, שכן במצב כזה לא יעלה אותם למעלה, אלא אף יוריד אותם למטה.

איך האדם יכול לדעת אם בכוחו להעלות את ענייני העולם לקדושה אם לאו? אחת הדרכים לבחון זאת היא לבדוק אם הדבר חיוני באמת לאדם. אם האדם זקוק באמת לדברים האלה – זה עצמו מוכיח שבכוחו להעלותם; אבל אם אלה דברי מותרות, שאין בהם הכרח – ייתכן בהחלט שאין בכוחו להעלותם והם עלולים לגרום לו ירידה רוחנית.

כאן בא החיבור למלחמת מדיין. המלחמה באה בעקבות מעשי המדיינים, שהדיחו את בני ישראל לעבודת האליל פעור. אופי הפולחן שלו היה נחות ביותר – עבדו אותו על-ידי פסולת הגוף. המדיינים התמקדו בדבר שאי-אפשר לקבל ממנו מאומה ואי-אפשר להעלותו לקדושה. לכן נצטוו בני ישראל להילחם במדיינים ולהענישם.

במלחמת מדיין היה דבר חריג – גם בני שבט לוי יצאו למלחמה. זאת מפני שהטעות הזאת (שבאה לידי ביטוי בעבודת פעור) עלולה לחדור לא רק ללב העוסקים בחיי המעשה, אלא גם ל'יושבי אוהל'. לכן גם הם יצאו למלחמה ולקחו חלק בביזה, כדי להבהיר שתפקידו של יהודי למצוא בכל דבר ניצוץ אלוקי שאותו אפשר להעלות למעלה.

בעקבות זאת באו בני גד ובני ראובן ואמרו שהם רוצים להישאר בעבר הירדן, מחוץ לגבולות ארץ ישראל שבתורה, מכיוון ששם טמונים ניצוצות קדושה גבוהים ביותר. הם ראו בכך תיקון לחטא המרגלים – הללו לא רצו לעסוק בבירור הניצוצות בארץ ישראל, והעדיפו להישאר במדבר, ואילו הם רוצים לעסוק אפילו בבירור הניצוצות שבחוץ לארץ!

אולם משה רבנו גער בהם, מפני שהוא רצה שבירור הניצוצות שבחוץ לארץ יהיה כמו בימי שלמה, שהוא לא הלך לחפש את הניצוצות, אלא מלכי העמים הרחוקים (כמו מלכת שבא) הביאו אותם אליו.

אך לבסוף הסכים לבקשתם בתנאי שקודם העבודה בחוץ לארץ ייכנסו לארץ ישראל ויסייעו בכיבושה. ויתרה מזו, דווקא מפני שבכוונתם לעסוק בבירור הניצוצות שבחוץ לארץ הם זקוקים לכוח רב יותר, ולכן עליהם להיות בבחינת "חלוצים תעברו לפני אחיכם", שזה עניין מסירות הנפש, ואז יוכלו לחזור ולעסוק בבירור הניצוצות שבעבר הירדן.

"וידבר משה אל ראשי המטות" (במדבר ל,ב). מדוע נקט הכתוב את הביטוי 'מטות' ולא 'שבטים'? אלא 'מטה' הוא ענף קשה וחזק, שנפרד מן האילן, ואילו 'שבט' הוא ענף רך, שעדיין מחובר לאילן. בעניין נדרים דרושה גישה של 'מטות' דווקא, שכן הנודר מתנזר גם מהדברים המותרים, ועבודה זו דורשת תקיפות ונחישות.

ראשית כול צריכים "ראשי המטות", המנהיגים והעסקנים, לשמור על מוצא פיהם. לכן פנה משה תחילה אליהם. אסור שראשי העם יהפכו בלשונם, ישקרו ויפרו את דברתם.

מעשה באחד שנדר מבת אחותו. הכניסוה לבית רבי ישמעאל וייפוה. אמר לו רבי ישמעאל: בני, מזו נדרת? אמר לו: לאו. והתירה רבי ישמעאל. באותה שעה בכה רבי ישמעאל ואמר: בנות ישראל נאות הן, אלא שהעניות מנוולתן.

"איש כי ידור נדר לה'" (במדבר ל,ג). האומר פירות אלו עליי קרבן... הרי אלו אסורין עליו, מפני שאפשר שיִדור אדם קרבן, ויעשה בהמה שהייתה חול – קרבן, ותיאסר.

בוא וראה עד היכן מגיע כוחו של דיבור, שמסוגל להפוך חול לקודש ולהחיל קדושת קרבן על בהמת חולין. מובן אפוא שאסור לזלזל בכוח זה, ויש להקפיד להשתמש בו אך ורק לדברים רצויים.

"לא יחל דברו" (במדבר ל,ג). מפרש רש"י: "לא יעשה דבריו חולין". אסור שדבריו וענייניו הגשמיים של האדם יהיו חולין. גם ענייני החול של היהודי חייבים להיות "חולין שנעשו על טהרת הקודש".

"נדרים סייג לפרישות" (אבות ג). יש האומרים: "מה שמותר, הרי הוא מותר; ומה שאסור – צריך לחפש עליו היתר". אבל אצל חסידים צריך להיות ההפך: "מה שאסור, הרי הוא אסור, ומה שמותר – מיותר".

ההכרעה בשאלה אם לנדור חייבת לבוא מ"ראשי המטות". כי הנודר מפריש את עצמו מדבר מסויים, מתוך חשש שהתעסקותו באותו דבר עלולה להורידו מדרגתו. זה עניין התלוי במצבו של כל יחיד ויחיד, ולכן ההכרעה הסופית בעניין יכולה לבוא רק מהנשיא, שיודע מה מתאים לאדם זה.

ערב אחד נכנס ה'חתם סופר' בשעה מאוחרת לבית המדרש, ומצא את המקום מלא יהודים. אלה עוסקים בתורה, אלה אומרים תהילים וכיוצא בזה. המראה ריגש אותו והוא קרא:

יש לפרש זאת כך: 'מה לו לאב שהִגלה את בניו' – מה חסר לו לקב"ה אף שהִגלה את בניו, הלוא גם בגלות הם עובדים אותו בנאמנות. הצרה הגדולה היא – 'אוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם' – להם באמת אין נחמה".

"אינני ירא מהגיהינום כמו מהבושה מהמשיח. הלוא עיכבנו את בואו, וגרמנו לו להיות מחולל מפשעינו; ואיך נישא פנים לפניו!" (רבי אלימלך מגראדזיסק)

שגרת חייהם השלווים של שמעון ובני עירו נגדעה באחת, עם פלישת גרמניה הנאצית לפולין. שמעון מצא את עצמו עם עוד אלפי יהודים, דחוסים בקרונות בקר, בדרך למחנה ההשמדה אושוויץ. שם הועמדו לסלקצייה האכזרית, שקבעה מי הולך לעבודת פרך ומי לתאי הגזים.

שמעון הבחין שהחסונים והבריאים נשלחים לכיוון אחד וכל היתר לכיוון השני. הוא הבין כי עליו לעשות מאמצים להימנות עם הקבוצה הראשונה. הוא הזדקף, עמד על קצות אצבעותיו, בניסיון להגביה מעט את קומתו והמתין במתח לתורו.

באותו רגע צף ועלה בזיכרונו ביקורו המרגש של רבי מאיר שפירא מלובלין בכיתתו. שמעון היה אז בן שתים-עשרה, אך המעמד נצרב בליבו.

רבי מאיר שפירא החל לבחון את התלמידים. הנערים התכוננו היטב לבחינה, וניסו להשיב נכון על השאלות.

כשסיים רבי מאיר את המבחן, נחה על פניו ארשת שביעות רצון. "ראו נא", פנה אל התלמידים. "בדרך כלל נהוג שאחרי מבחן מוצלח הרב הבוחן מעניק שי לתלמידים הנבחנים, על התמדתם בלימוד התורה. לא הבאתי עמי מתנות, ולכן אתן לכם מתנה אחרת: סגולה נפלאה לאריכות ימים ולהצלה מכל צרה".

דממה השתררה בכיתה. כולם תלו ברבי מאיר עיניים מצפות. רבי מאיר פתח בהסבר על מעלתה של ברכת המזון. הוא ציטט מספר החינוך: "מקובל אני מרבותיי, ישמרם א-ל, שכל הזהיר בברכת המזון מזונותיו מצויין לו בכבוד כל ימיו".

אחר-כך הביא את דברי ה'באר היטב' בשם הב"ח, שמציין כי בכל ברכת המזון האות פ' סופית אינה מופיעה, ומסביר כי האות הזו מצויה במילים 'שצף', 'קצף' ו'חרון אף'. יש כאן רמז כי מי שיקרא את ברכת המזון בכוונה הראויה יזכה להינצל מפְּגעים אלה. "הקפידו לברך את ברכת המזון בכוונה", סיים רבי מאיר שפירא, "ותינצלו מכל רעה ופגע".

הדברים חדרו עמוק לליבו של שמעון הצעיר. הוא קיבל עליו להקפיד לברך את ברכת המזון מתוך כוונה, בכל מצב, עד מסירות נפש.

עכשיו, בעומדו בתור המכריע מי לחיים ומי למוות, לחשו שפתיו: "ריבונו של עולם, קיימתי את הבטחתי. תמיד הקפדתי על ברכת המזון בכוונה. אנא, הצל אותי. הרחק ממני שצף, קצף וחרון אף".

התור מתקדם, והצורר גוזר בהינף שבטו מי לחיים ומי למוות. עכשיו ניצב שמעון מולו. ליבו הולם. ימינה! – ניתן האות. רווח לשמעון. הוא ניצל ממוות מיָדי.

עתה הועבר למיון שני, שנועד להתאים את העובדים לסוגי העבודות. הוא ידע שאין בכוחו לעבוד עבודה פיזית קשה. "אנא אלוקים", חזר ונשא תפילה, "זכור נא לי את ברכת המזון, שעליה כתוב ב'חינוך' שהמכוון בה מזונותיו מצויין לו בכבוד כל ימיו".

לפתע שמע לחישה. הוא הִטה את ראשו לעבר הקול וראה כי הלחישה באה מיהודי העומד לידו. "שמע נא", אמר האיש. "בהגיע תורך הצהר שאתה טבח ומומחה בבישול ובאפייה. אחר-כך אומר זאת גם אני, ואבקש להיות העוזר שלך. נראה לי שכך ייקל עלינו לשרוד במחנה".

הרעיון מצא חן בעיני שמעון. הוא עשה כעצת היהודי, ושניהם שמחו לגלות שפנייתם אושרה והם נשלחו לעבוד במטבח המחנה. העבודה במטבח הייתה קלה יחסית, והקִרבה למזון הקלה עליהם את ייסורי הרעב, שהיה מנת חלקם של אסירי המחנה.

יום אחד נכנס אל המטבח קצין נאצי. הוא שיגר מבט מלא משטמה בשמעון הצעיר. "בוא הנה, יהודון", קרא אליו. הוא נתן בידו פטיש קטן, הוציא אותו החוצה ופקד: "יש לך שלוש שעות לחפור כאן בור עמוק. אם תצליח, תחזור לעבודתך, ואם לאו – זה יהיה סופך".

שמעון ידע שאין לו שום סיכוי לחפור בור כזה, בעזרת הפטיש הקטן בלבד, בהעדר כלי עבודה מתאימים. שוב לא הייתה לו ברירה אלא לשאת תפילה ולהזכיר בשלישית את זכות ברכת המזון.

בעודו עומד שם, נבוך וחסר אונים, עצרה לידו משאית שהובילה אספקה למטבח. החיילים שישבו במשאית החליטו להתעלל בצעיר היהודי, והחלו לרגום אותו בתפוחים ובירקות שהיו במשאית. שמעון לא נפגע, וכשעזבו החיילים היו פזורים סביבו פירות וירקות לרוב.

פתאום עברה לידו קבוצת שבויים פולנים. גם הם סבלו מחרפת רעב תחת ידי הגרמנים. כשראו את הפירות והירקות הזרוקים ביקשו משמעון שיתיר להם לאוספם ולהחיות את נפשם.

באותו רגע צץ רעיון במוחו של שמעון. "נעשה הסכם", פנה אל השבויים. "אם תצליחו לחפור כאן בור עמוק, קחו לכם פירות וירקות ככל שתרצו". השבויים נענו לאתגר בשמחה. הם היו מצויידים בכלי חפירה, ובתוך דקות הצליחו בכוחות משותפים לחפור בור עמוק דיו. הם קיבלו את שכרם והמשיכו בדרכם.

בחלוף שלוש השעות חזר הקצין הנאצי כדי לבחון את עבודתו של הצעיר היהודי. רבה הייתה תדהמתו כשראה את הבור העמוק מוכן כדרישתו. "ידעתי שאלוקיכם שומר עליך, אך לא ידעתי עד כמה", מלמל הרשע, ושילח את שמעון בחזרה למטבח.

בכמה מקומות בדברי חז"ל נאמר שבית המקדש השלישי יֵרד מן השמים, ואילו במקומות אחרים נאמר שייבנה בידי אדם (המלך המשיח). אחד היישובים לסתירה הוא שבבניין בית המקדש השלישי יהיה שילוב של מעשי אדם ומעשי שמים: תחילת בניינו תיעשה בידי אדם, ולתוך הבניין הזה יֵרדו דברים מן השמים.

אחד ההיבטים המעשיים של ההסבר הזה הוא השילוב בין תיאור הבית השני, המפורט במסכת מידות, לבין תיאור בית המקדש השלישי בספר יחזקאל: הבניין שייעשה בידי אדם יהיה על-פי מסכת מידות, ולתוך הבניין הזה יֵרדו אותם חלקים שמתוארים ביחזקאל.

בספר יחזקאל (פרקים מ-מג) מופיע תיאור מדוקדק של בית המקדש, ולדברי המפרשים זה בית המקדש השלישי. מפורטת שם נבואה שבה גילה הקב"ה את "צורת הבית ותכונתו ומוצאיו ומובאיו וכל צורותיו" (מג,יא). הבית המתואר שם שונה מבית המקדש הראשון והשני, אולם אין לנו אפשרות לתרגם את הדברים לתכנית אדריכלית מעשית, שכן דברים רבים אינם מובנים, והמפרשים מגדירים אותם 'סתומים'. הרמב"ם (הלכות בית הבחירה פרק א, הלכה ד) אומר: "בניין העתיד להיבנות, אף-על-פי שהוא כתוב ביחזקאל, אינו מפורש ומבואר".

לעומת זה, יש במסכת מידות תיאור מפורט של הבית השני. הרמב"ם, בפירוש המשניות, אומר שכאשר יגיע הזמן לבנות את בית המקדש השלישי, הוא ייבנה על בסיס המידות שבמסכת זו, אלא שאז "יזכנו הא-ל יתברך ויגלה עינינו להבין הסתום ביחזקאל... שעל-ידי הסיפור הזה של בית שני, אנו יכולים לדרוש ולהבין בבניינא דיחזקאל" (לשון ה'תוספות יום-טוב' בהקדמתו למסכת מידות).

שילוב דומה היה בבית המקדש בעניין הקרבנות. הכוהנים נצטוו להביא אש להקרבת הקרבן, ובה בעת הייתה יורדת אש מן השמים. האדם צריך לעשות את המוטל עליו, ואז הקב"ה מוסיף את השלמות העליונה מן השמים. בבית המקדש השלישי יגיע השילוב הזה לשיא שלמותו, עד שיתבטא גם בעצם בניינו של הבית.

הדבר נובע ממהותו של הבית השלישי ומייחודו לעומת שני בתי המקדש שקדמו לו. בבית המקדש הראשון היה יתרון גדול בתחום הקדושה שבאה מלמעלה, אולם העולם עצמו טרם היה מוכן לגילויים הנעלים האלה. בבית המקדש השני היה מצב הפוך – הזדככות גדולה מלמטה, שכן בוניו היו בדרגת בעלי תשובה, אולם הקדושה שהאירה בו לא הייתה בדרגה גבוהה (ולכן חסרו בו חמשת הדברים המבטאים את גילוי הקדושה). בבית המקדש השלישי יתמזגו שני ההיבטים – הקדושה שבאה מלמעלה וההזדככות של העולם התחתון – ובזה ייחודו.

בית המקדש השלישי ייבנה לאחר תקופת הגלות הארוכה והקשה, שבה עבר העולם תהליך עמוק של זיכוך פנימי. דורות של יהודים קידשו וזיככו את העולם והכשירו אותו להיות כלי לגילויי הקדושה העליונים ביותר. עתה יכול להתרחש השילוב המלא בין שלמות הזיכוך שבא מלמטה עם שלמות הגילוי האלוקי שבא מלמעלה.

דבר זה יתבטא בבניין המשולב של בית המקדש השלישי. לכן ייבנה בידי אדם, כחלק ממצוות "ועשו לי מקדש", ובה בעת יֵרד באש מלמעלה. הוא ייבנה על-פי מתכונת בית המקדש השני, ובה בעת ישתלבו בו מלמעלה הדברים ה'סתומים' המפורטים ביחזקאל. בכך מתבטאת השלמות המשולבת של הבית השלישי, שייבנה במהרה בימינו (ראו בכל זה לקוטי שיחות כרך חי, עמ' 418 ואילך; כרך יא, עמ' 98; כרך יג, עמ' 84).

לגלברד היה ברור שדגם המשכן, לכשייבנה, צריך להיות מוצב ביהודה ושומרון דווקא. "לא רחוק מאריאל, בשילה הקדומה, הוצב המשכן האמיתי באורח קבע, קודם שנבנה בית המקדש הראשון. בנופים האלה צעדו אבותינו לעבוד את ה' במשכן שילה, ולכן מרגש במיוחד לראות את דגם המשכן באזור הזה", הוא אומר.

בשלב ראשון פנה גלברד אל הרב מנחם מקובר , ראש ארגון 'והראנו בבניינו', וזה התלהב מהרעיון והחל ללוות את המיזם. כמעט כל פרט דרש מחקר מעמיק. למשל, הוא מספר על הדיונים בעניין צבעי יריעות המשכן: "היו לפנינו מחקרים שנעשו במרוצת השנים, ועשינו גם תחקיר משלנו. כך הגענו להחלטה כיצד לבצע את הצבעים המתוארים בתורה – תכלת, ארגמן ותולעת שני".

המטרה הייתה לבנות דגם קרוב ככל האפשר למציאות, אם כי היו פרטים שלא היה אפשר לעשותם, כמו 'עצי שיטים', קורות העץ הענקיות, או היקפי הזהב והכסף, ששימשו לבניית המשכן. "ככלות הכול, זה דגם שנועד להמחשה בלבד", מתנצל גלברד. "את המשכן האמיתי, על כל פרטיו וחלקיו, נוכל לראות רק כשיתגלה המשכן שעשה משה, שנגנז עם הקמת בית המקדש הראשון".

אחד האתגרים שעמדו לפניו במלאכת הבנייה היה עשיית הפרוכת. מספר גלברד: "חיפשנו איש מקצוע בארץ שמתמחה בעשיית פרוכת שתתאים לדגם המשכן ולא מצאנו. יום אחד ביקר אצלנו בחור לא-יהודי מהודו, ושמע על הקושי. הוא סיפר כי בסרי-לנקה יש אישה הטווה פרוכות מהסוג שאנו צריכים. יצרנו עמה קשר והופתענו. היא סיפרה שיש לה אהבה גדולה לעם ישראל והצהירה כי תעשה את העבודה בהתנדבות מלאה. אחד-עשר חודשים עמלה על הפרוכת, ולא רצתה לקבל תמורה!".

לפני שנה נפתח המקום למבקרים. "הביקור במתחם המשכן נערך כחלק מסיור תנ"כי כולל באזור, הנמשך בין שעה לשעה וחצי", מסביר גלברד. "המבקרים בשעות הערב גם צופים במיצג מיוחד, המספר על המשכן האמיתי והניסים שליוו את בנייתו. כל מי שמבקר כאן מתפעל ומתרגש. פתאום אתה מבין את הקשר שלך, כיהודי, לארץ ישראל ולתנ"ך".

למקום באים גם לא-יהודים, שמעוניינים לשמוע על המשכן. "יום אחד ביקרה כאן אישה לא-יהודייה", הוא מספר. "היא עמדה מול הדגם ומלמלה. לאחר מכן סיפרה לנו שאין לה ילדים והיא מכירה היטב את סיפור חנה, אם שמואל הנביא, והחליטה לעשות כמותה... קצת גיחכנו, אך כעבור שנה קיבלנו ממנה מייל ובו בישרה כי נולד לה בן".

יוצאת מכלל זה תפילת מוסף, שאי-אפשר להתפלל אותה בבחינת 'נדבה', וכמו-כן תפילות שבת ויום טוב, שבהם אין מקריבים קרבנות נדבה.

אולם למעשה כתבו הפוסקים שמי שרוצה להתפלל תפילת נדבה צריך להכיר את עצמו שיוכל לכוון בתפילתו כולה את פירוש המילים, שאם לא כן אנו קוראים בו (ישעיה א,יא) "למה לי רוב זבחיכם?!".

במקרים מסויימים פסקו חז"ל שיתפלל 'נדבה', כגון מי שיש לו ספק אם התפלל את אחת התפילות הקבועות. במקרה כזה הוא מתפלל בתנאי: אם לא התפללתי – תהא לחובתי, ואם התפללתי – תהא לנדבתי, שהואיל ויש ספק בדבר, הרי מה שחוזר ומתפלל "אין לך חידוש גדול מזה", וזה תקף גם כשאין מכוונים כל-כך בתפילה.

על יסוד זה נאמר בפוסקים כי במקרים שבהם יש מחלוקת אם צריך לחזור על התפילה בגלל טעות, יש לחזור ולהתפלל 'בתנאי'. המשנה ברורה מביא עצה שכאשר אין בטוחים שיש תשעה אנשים שיקשיבו לחזרת הש"ץ, שיכוון החזן (בימי חול) שאם לא יאזינו זו תהיה תפילת נדבה.