בנדרים, שדיניהם נתפרשו בפרשתנו, מצינו שכאשר אדם אוסר דבר על עצמו בנדר הנה הדבר הנדור נאסר עליו מצד שחל על זה קדושת קרבן, וכלשון הרגיל בנדרים "קונם בשר זה עלי" – ש"קונם" הוא לשון קרבן, כלשון הגמ' "קונמות קדושת הגוף נינהו" (כתובות נט, רע"ב), וכן הוא גם בשאר לשונות של נדר (ראה שו"ע יו"ד סר"ד ס"א. משנה למלך ריש הל' נדרים, ועוד).

אמרו חז"ל "נדרים סייג לפרישות" (אבות פ"ג מי"ג). ומבואר בזה (ראה לקו"ש ח"ד עמ' 1076. ועוד), שכאשר אדם לא הגיע עדיין לעבודה נעלית בעבודת ה', זקוק הוא לפרוש גם מדברים המותרים, כי מצד פחיתות ערכו, שייך הדבר שגם דברים המותרים יכולים לגרום אצלו ירידה בעבודת ה', ולכן עליו לפרוש מהם בנדרים.

אך על זה אומרים, שגם פרישות זו מדברים האסורים הוא מדין קדושת קרבן. כלומר, הדרך הנכונה לפרוש מדברים הגשמיים אינו על ידי התבוננות בשפלות הדבר הגשמי שיכול להורידו למטה ר"ל, אלא אדרבה, על ידי שמחיל על הדבר קדושת קרבן, ומגלה שכמו שהעולה והקרבן "הן קודש" כן ה"דבר הנדור" הרי "שרשו גבוה מאוד", ולכן פורש ממנו (לקו"ת פרשתנו פב, ב. פג, ב-ג).

ונמצא, שגם העבודה של "סור מרע" ופרישות מדברים שיכולים להוריד את האדם, אינה על ידי התבוננות בפחיתות ושפלות הרע, אלא על ידי הוספה ב"עשה טוב", שעל ידי זה "מעט אור דוחה הרבה מן החושך" ו"ממילא יפול הרע" (לקו"ת שה"ש מח, ג).

בהתחלת פרשתנו נאמר שמכיו ש"פנחס גו' השיב את חמתי מעל בני ישראל גו'" לכן יזכה ש"והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם" (כה, יא-יג).

והנה, במדרש (תנחומא פרשתנו יא. ועוד) על בקשת משה "יפקוד ה' גו' איש על העדה" מובא ש"אמר משה . . בדין הוא שיירשו בני את כבודי". ומצינו שלא נעתר לו הקב"ה אלא ציווה לו שיהושע יירשנו. ולכאורה תמוה, הרי באם פנחס זכה לכהונה "לזרעו אחריו" מפני ש"השיב את חמתי מעל בני ישראל", הרי משה שהשיב חמתו של הקב"ה מעל בני ישראל כמה וכמה פעמים בוודאי הי' צריך לזכות בגלל זה ש"זרעו אחריו" יירשו את כבודו?

האופן בו הגין משה על בני ישראל הי' שעמד בתפילה להקב"ה שיסלח לישראל על חטאם. אך בפנחס לא מצינו שפנה אל הקב"ה בתפילה, אלא מסר נפשו וקינא את קנאת ה'. ויתירה מזו, בפעולותיו עורר את ישראל בתשובה, ועל ידי זה כיפר על ישראל, וכמאמר רז"ל בנוגע לפינחס "שעשה שישראל יעשו תשובה" (פדר"א פמ"ז).

(ע"פ לקוטי שיחות חי"ח עמ' 344 ואילך)