ב"ה               

דבר תורה לפרשת פינחס

לאור המקדש

פרשתנו פרשת פינחס נאמרה בערבות מואב על שפת הירדן. העם עסוק בהכנות קדחתניות לקראת הכניסה ארצה, נערך למפקד השבטים מחדש ועתה נמנה הדור הצעיר שגדל במדבר, להכנת הצבא לכיבוש ארץ כנען ולקראת התנחלות השבטים. משה עולה משה להר העברים הר נבו, ומשם צופה על ארץ ישראל בכל מרחביה, ושם מתמנה יהושע למחליפו. מעתה מוטל התפקיד על יהושע להביא את עם ישראל אל המנוחה ואל הנחלה. בניגוד לאוירה של הכניסה לארץ, באופן מפתיע הפסוקים עוברים לפרשת הקרבנות במשכן, כשהפרשה מפרטת את סדר הקרבנות במהלך השנה כולה: בימות החול, בשבת ובמועדים. הדבר תמוה, הרי מקומה של פרשה זו בספר ויקרא!

חז"ל מתארים ויכוח כיביכול בין הקב"ה לבין משה רבנו: משה מבקש: "יפקוד ה'... איש על העדה... ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה!" שכן משה חרד לעתידו של עם ישראל לקראת המבחנים הצפויים לו בעת הכיבוש וההתנחלות. לעומת זאת, הקב"ה 'חרד' להתנהגותם והתנהלותם של עם ישראל בארץ, כי אין די בכניסה ארצה, אם לא תושג המטרה של 'ממלכת כהנים וגוי קדוש'.

כך לשון המדרש: "אמר לפניו רבש"ע הואיל ואתה מסלקני מן העולם הודיעני מה פרנסים אתה מעמיד לישראל! אמר לו הקדוש ברוך הוא: משה על בני אתה צריך צווי, ועל פועל ידי אתה מצוני? עד שאתה מצווני על בני, צוה את בני עלי! זה שכתוב: "צו את בני ישראל ואמרת אליהם"... (שיר השירים רבה א,ג).

כביכול אומר הקב"ה למשה: באשר לכניסה ארצה - אל דאגה! "אנכי אורישם מפני בני ישראל" - אתה תפקידך לדאוג לתוכן! למקדש! זאת, כדברי התנחומא (בחוקותי ה): "נתאווה הקב"ה; כשם שיש לו דירה למעלה, כך יהא לו דירה למטה... וכיון שעמדו ישראל, אמר להם הקב"ה: לא יצאתם ממצרים אלא על מנת שתעשו לי משכן ואשרה שכינתי ביניכם". זה, אפוא, הציווי המיידי להקרבת קרבנות התמיד ולהכין 'דירה' לשכינה. ללמדנו, כי הכניסה ארצה יש לה מטרה - להפוך את ארץ כנען לארץ הקודש.

את השפעת הקרבנות על קדושת העם והארץ מלמדנו המדרש (במד"ר כא): "מעולם לא היה אדם בירושלים ובידו עוון! כיצד? - תמיד של שחר מכפר על עבירות שבלילה, ושל בין הערבים - מכפר על עבירות שנעשו ביום". לתוספת קדושה לארץ קובעת פרשתנו תאריכים במעגל השנה: חג הפסח – חג האביב - בו עולים ישראל לרגל ומביאים עומר שעורים כקרבן. בכך מתקדשת ארץ ישראל ותבואתה במקדש. ושוב עולים ישראל לרגל בחג השבועות – חג הקציר ומביאים את 'שתי לחם' מן החיטים, והרי לנו תוספת קדושה לארץ. בשלישית עולים בחג הסוכות – חג האסיף - ומביאים ביכורים משבעת המינים. בכך מתקיימים דברי חז"ל (כלים א, ו): "ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות, ומה היא קדושתה? - שמביאים ממנה העומר והבכורים ושתי הלחם!" על ארץ זו ועם זה, שהמקדש הוא מרכז חייו, על כך נאמר: נתאווה הקב"ה שתהא לו דירה למטה.

אכן, הקב"ה מילא את הבטחתו למשה, והביא את הבנים ארצה, אך, דומה, שהבנים בדורנו טרם מילאו את חובתם לאביהם שבשמים, והצו "את קרבני לחמי... תשמרו להקריב לי במועדו" – ממתין למימושו. – עדי מתי! (הרב ישראל אריאל).

    מאת הרב אבי כהנא

המכון לכהנים – "נזר הקודש"