"יש שתי פעולות שאדם עושה כל החיים שלו. הוא יוצא מהרע ונכנס אל הטוב. כל הזמן הוא עושה שתי פעולות. פעולה אחת של סור מרע ופעולה אחת של עשה טוב. כל ההוויה של האדם בעולם הזה מורכבת משני סוגי הפעולות הללו. סור מרע זה יציאת מצרים ועשה טוב זה מתן תורה. זו בעצם העבודה של האדם כל הזמן. כל המציאות של האדם מורכבת משני סוגים של חוויות, לברוח מהדברים הלא טובים ולהיכנס לדברים הנפלאים. כל המציאות שלנו כאן, רגע רגע, שעה שעה, זה לצאת מהגוף שזה נקרא יציאת מצרים ולהיכנס לקדושה שזה נקרא מתן תורה" (באור פני מלך).

קדושת עולם

להתקדש זה אומר לפרוש כמה שיותר מהתענוגות המדומות של העולם הזה, שאף פעם לא ממלאות לנו את הנפש, תמיד מרגישים איזה חיסרון, איזה תסכול, איזו אכזבה, זה אף פעם לא מספיק לנשמה שלך כי הנשמה שלך זה דבר כזה גבוה, זה חלק אלוק ממעל. אומנם לא צריך להסתגף, צריכים את כל מה שצריך לקיום הגוף והנפש, אך לא להפוך את זה לתכלית של החיים.

כשאנחנו עם ה', אז הכל נפלא, אנחנו "בעננים". כשנמצאים עם הגוף אז שמחים לרגע, אבל אחרי רגע הכל מתקלקל, הכל איננו.

המלחמה על הקדושה לא נפסקת. אדם, אם הוא לא הולך קדימה, הוא הולך אחורה. הוא נמשך לתאוות של העולם הזה.

אדם חי את החיים שלו, והוא נאבק על החיים שלו, אם זה על החיים הגשמיים, אם זה על החיים הרוחניים, והוא מסתכל על עצמו ויוצא מנקודת עצמו ורוצה לפתור את הבעיות של עצמו. גם כשהוא עובד את השם, הוא יוצא מנקודת עצמו, הוא לא רואה את כלל ישראל, הוא בטח לא רואה את הכלליות של כלל כל האנושות. את מנהיג הבירה איך הוא רואה את כל העניינים. אדם רואה את עצמו. יחד עם זאת, אנחנו, בתור יהודים, יודעים שאנחנו צריכים להגיד תמיד בשם כל ישראל, ולהתפלל בשם כל ישראל, וכשמתפללים על רפואה שלמה אומרים בתוך כל חולי עמך ישראל, ויש לנו את תפילת שמונה עשרה שיש בה תפילות על כל עם ישראל, כל התפילה כתובה הרי בלשון רבים, אבל בסך הכל אדם נמצא עם עצמו. המאבק שלו זה על החיים שלו.

כשאדם מתקדש, כשהוא מתקרב אל ה', הוא פחות מרוכז בעצמו וגם פחות מרוכז בעניינים הגשמיים. הוא מבין שהחלק הרוחני זה החלק העיקרי, שהוא השורש של כל הדברים, ואם הוא יהיה בסדר בחלק הרוחני, אז ממילא יהיה לו גם טוב בגשמיות.

אדם, קשה לו הרבה פעמים לסבול אחרים. ואחרים זה כולל את כולם, הבן זוג, הילדים, השכנים, המחותנים, כולם. אתה כן יכול לסבול אותם, אתה לא יכול לסבול אותם, זה הנסיון שלך. זה איפה ששמו אותך. אתה צריך ללמוד להאיר פנים. אתה צריך ללמוד לאהוב אנשים. התורה הקדושה מספרת בפרשה שלנו איך הקב"ה אומר למשה לסמוך ידו על יהושוע ולהאציל עליו מחוכמתו. משה סומך לא יד אחת כפי שנצטווה, אלא שתי ידיים. בעין יפה יותר ויותר מה שנצטווה. זה איש קדוש, שאיכפת לו מהשני יותר מאשר איכפת לו מעצמו.

אדם צריך כל הזמן לחזק את החבור שלו אל ה'. "בכל דרכיך דעהו". לא רק לזכור את ה', אלא דעהו זה גם ענין של חיבור, של קשר, של ייחוד, ידיעה זה נקרא ייחוד, להיות מחוברים אל ה' ממש. היצר הרע נלחם בכל כוחו להפריע לחבור הזה ולכן המלחמה שלנו ביצר הרע היא המלחמה הכי גדולה בחיים. אדם צריך על זה אין סוף של תפילות כי בלי ה' אין לו סיכוי. אדם רואה שהיצר הרע לוקח לו את התענוג של החיים שלו, את הדבקות בה', הוא צריך לצעוק לה', להתחנן לה', רבונו של עולם, עד מתי נרוץ אחרי תאוות חולפות ונוותר על תענוג נצחי? רבונו של עולם, מתי נפסיק לרצות את החיים בשביל לאכול ולשתות? בשביל שאר תאוות? מתי נתחיל לרצות את החיים בשביל לראות את האור האלוקי? מתי נזכה סוף סוף לסגור את העיניים הגשמיות כדי לזכות בעיניים רוחניות שרואות את האור שלך השם? מתי נזכה להיות כמו הצדיקים, שליבם ברשותם, ונפסיק להיות כמו הרשעים, שהם ברשות ליבם? מתי נזכה לכאלה רצונות חזקים אליך אבא, שיתגברו על כל הרצונות האחרים שמפרידים בינינו? מתי נבין סוף סוף שאי אפשר להינות משני העולמות, שצריך להחליט: או זה או זה? מתי נבין שחיים של קדושה וקירבת ה' אלה החיים האמיתיים? שכל השאר זה שקר? זה דמיון?

כל אדם, יש לו פחדים, מה יהיה עם הילדים, מה יהיה עם הפרנסה, יש לו פחד מגנבים, כל מיני פחדים יש לו אך אם אדם פוחד מה', אז הוא כבר לא פוחד משום דבר אחר. רבנו מביא בתורה ט"ו בליקוטי מוהר"ן שמי שרוצה לטעום טעם אור הגנוז, צריך להגיע לכך שיש לו רק יראת השם. שיחשוב, ה' רואה אותי, איך אני מתנהג, איך אני מדבר, אפילו איך אני חושב. על ידי זה הוא מתחיל לפחד מה' ומבטל מעליו את כל הפחדים האחרים. אם לא, הוא כל היום מפחד, מה יעשו לי, מה יגידו עלי, מה יחשבו עלי, איזה ביקורת ימתחו עלי, הפחד זה רגש טבעי שיש לכל אדם, הוא מגיע מהנשמה שמרגישה את אימת ה', את פחד ה', שמלוא כל הארץ כבודו, וזה שהאדם מפחד מאיזה דבר אחר, זה כי היראה מה' התלבשה על אותו דבר.

אדם שופט את עצמו וחושב ה' רואה אותי כל שניה ושניה, על ידי זה הוא מבטל את כל הפחדים, יש לו רק פחד מה'.

קדושה זה רק עם משמעת עצמית. אדם צריך לקבוע לו דברים ולעמוד בהם. כשיש לאדם משמעת עצמית, יש לו גם הרבה סייעתא דשמיא. כשאדם עסוק כל הזמן בעשיה, זה נותן לו הרבה חיות, הרבה כוח, הוא פועל בזריזות, אבל רק לא לדחוק את השעה, הכל בתפילות ותחנונים כי בסופו של דבר הכל בידי ה'. והכל עם התחברות לצדיק שאצלו כל ה- 24 שעות ביממה זה אין עוד מלבדו, שכל מה שיש בקדושה, הצדיק זכה לו. יהושוע בן נון לא היה הגדול ביותר בעם ישראל. היו נשיאים שנחשבו גדולים ממנו. ובכל זאת מספרת התורה הקדושה בפרשת השבוע שהוא האיש שנבחר למלא את מקום משה רבינו, הוא זה שזכה להיות מנחיל התורה. והכל בזכות ששימש את משה רבינו בכזאת נאמנות, שלא מש מתוך האוהל, שלא סר מדבריו של הצדיק ימין ושמאל.

אהרון הכהן קיבל מה' כהונת עולם. דוד המלך קיבל מה' מלכות עולם. ועם ישראל קיבל מה' קדושת עולם. קדושת עם ישראל היא נצחית. קדושת עם ישראל היא החבור שלנו אל ה'. לכן מגלה פנחס גבורה עילאית, טהורה ומזוככת, כדי לשמור על קדושת ישראל. וע"י זה הציל מכליה את כל ישראל. אדם שומר על קדושה, הקדושה מגינה עליו, אפילו מצילה אותו. כמו בסיפור הבא:

מוות וחיים

נשמה. כל זמן שהיא נמצאת בתוך הגוף, זורמים החיים כמימיו של נחל נובע, מפכים באפיק נהדר ומוקף צמחיה. אולם כשהיא עוזבת את הגוף, כשחדל מעיין המים לנבוע, מתייבש אפיקו של הנחל, כמשים הצמחים שעל שפת האפיק ונותרת רק פיסת אדמה שוממה.

יש והנשמה נפרדת מהגוף בפתאומיות. רגע אחד קודם עוד היה האדם במלוא כוחותיו, ופתאום התרחש האסון והנשמה שבה לה למקור מחצבתה. יש והיא מראה סימני פרידה ארוכים בתקופה בה מוטל החולה על ערש דווי, ורק לבסוף היא מסיימת את תפקידה ושבה לכור מחצבתה, עוזבת את הגוף הדווי והמיוסר.

ויש מקרים נדירים בהם הנשמה יוצאת ומרחפת, מתדפקת בפני בית דין של מעלה, עוברת דרך הפרוזדור הצר שאור גדול יוקד בסופו, מה שנקרא בשפת הרופאים מוות קליני, ולבסוף נשאבת חזרה, נכנסת אל הגוף המתעורר לתחייה, ומזרימה מחדש את מעיין החיים באפיק שכבר כמעט התייבש.

כזה היה הסיפור שלי, שהתרחש פתאום, באמצע החיים.

הייתי אדם בריא, ראש למשפחה מסועפת, ואף שילדי בגרו זה מכבר והקימו משפחות, הייתי עדיין צעיר מכדי לחשוב על יום המוות. כשהוא הגיע ודפק על חלונות ליבי, הייתי כבר במצב שאי אפשר לחשוב בו...

זה התחיל בדלקת קשה שתקפה אותי, דלקת שהכריחה אותי לעצור את מרוץ החיים ולהיכנס למיטה. תקופת מה הייתי מאושפז בבית חולים, ונראה היה שהטיפול האינטנסיבי שניתן לי מניב פירות והדלקת מתחילה להיעצר. הילדים המסורים שלי, שהתחלפו ללא הרף ליד מיטתי וסעדו אותי בדאגה, החלו שוקלים אפשרות של שחרור מבית החולים תוך מעקב רפואי והמשך טיפול בבית, כשלפתע החל המצב שלי להידרדר.

איבדתי את ההכרה.

שכבתי מספר ימים בטיפול נמרץ, כשמסביבי נערך הקרב הגדול על החיים. טובי הרופאים הוזעקו אל מיטתי, גדולי העסקנים הרפואיים התאמצו להגיש כל סיוע אפשרי. כיהודים מאמינים בני מאמינים, היודעים כי הרפואה השלמה היא ממי שמפתח החיים בידו, ביקשו את ברכתם של גדולי הדור, מנין מקרב בני המשפחה נאסף אצל הכותל המערבי בתפילה מיוחדת, וגם קברי צדיקים נפקדו כדי לעורר עלי רחמים.

לכל המערכת המסועפת הזו של ההשתדלויות לא הייתי מודע באותן שעות קריטיות. הייתי במצב של אובדן הכרה מוחלט, מחובר לאינספור מכשירים, והדלקת שבתוכי המשיכה להשתולל, מאיימת להביא את מערכות הגוף לידי קריסה. סופו של הקרב נראה היה קרוב מאד. קרוב בטווח של ימים ספורים, או אפילו של שעות... הרופאים לא היססו לומר לבני המשפחה את האמת הזו, כשהם מרימים ידיהם בחוסר אונים ומודים כי אין בכוחה של הרפואה להועיל עוד, רק ריבונו של עולם יכול להושיע.

באותו יום נערך לרפואתי כנס התעוררות בבית הכנסת שלנו. רב בית הכנסת עבר לפני התיבה באמירת פרקי תהילים. ודמעות נשפכו שם כמים. לאחר אמירת התהילים נשא הרב דברי חיזוק והתעוררות. הוא קרא לציבור המתפללים להרבות בזכויות ובלימוד תורה, וגם הזכיר את הזכויות שלי כדי לעורר עלי רחמי שמים. "במשך ארבעים השנים האחרונות הוא השתתף בקביעות בשיעורי התורה שבבית הכנסת, התאמץ שלא להפסיד אף שיעור. גם אם קרה שהוא לא חש בטוב או שהיה לו אירוע משפחתי, על השיעור לא וויתר בשום אופן...".

הידידים והשכנים שלי ישבו ומחו דמעות. עיני כולם היו נעוצות במקום שלי, שנותר לפתע מיותם... שקט שרר בהיכל בית הכנסת. לפתע קם אחד מוותיקי המתפללים ופנה אל הציבור בקול רועד: "אני רוצה להוסיף על דבריו של הרב", אמר, "שבמשך ארבעים השנים הללו הוא גם לא הפסיד אפילו תפילה אחת. בקיץ ובחורף, בשרב ובכפור, מעולם לא נפקד מקומו בבית הכנסת, שלוש פעמים בכל יום..."

רחש קל של הסכמה חלף בין הספסלים. גל נוסף של מבטים אפופי כאב נשלח אל הכסא הריק שלי, לפתע קם אדם נוסף, ואמר ברגש: "אני מכיר אותו היטב, מכיר מבית הכנסת וגם מהשכונה, ואני יכול להעיד כי מעולם לא שמעתי ממנו מילה אחת של תרעומת או של גנאי על שום אדם בעולם! היו לנו קשרי ידידות טובים, שוחחנו בכל מיני הזדמנויות, מהפה שלו לא יצא מעולם דיבור של 'לשון הרע'!"

הרחש המהוסה החל להתגבר עכשיו, מהדהד בחלל בית הכנסת ספוג הדמעות. הוא פרש כנפיים נאצלות וצחורות, נוסק לו החוצה דרך חלונות הזכוכית המקומרים. הוא המשיך לרחף מעלה מעלה, מותיר אחריו שובל מלא הוד, מנסר במשק כנפיו את חשכת הליל שעטפה את היקום, ונושא עליהן את הגדולה שבתקוות.

פתאום התחילה הנשמה שלי לעלות. היא טסה כלפי מעלה, נמשכת לעבר אור עצום שיקד שם, אור שטרם ראיתי כמותו בימי חיי.

הגעתי. ראיתי את הגוף שלי מונח במיטה, מוקף במכשירים ובצינורות. ראיתי גם את הכנס לרפואתי, שנערך באותם רגעים בבית הכנסת. הנשמה המשיכה להתקרב אל להבת האור, אולם לפתע נעצרה. הדי הדברים שנאמרו לזכותי בבית הכנסת הפריעו לה להמשיך ולנסוק.

"ארבעים שנה הוא לא הפסיד שיעור אחד בבית הכנסת" חזרו מלאכים צחורי כנף על מילותיו של הרב, מנסים לעצור את הנשמה ממעופה המהיר, אולם הכוח שהניע אותה היה חזק ועצום מהם. "ארבעים שנה הוא לא הפסיד תפילה אחת", המשיכו המלאכים לחזור על דברי הזכות שנאמרו בבית הכנסת, מתאמצים להאט את נסיקתה של הנשמה, אך היא המשיכה לעלות, המשיכה לדהור אל מקור האור הנשגב שקרן מלמעלה.

אכן, זכויות עצומות, זכויות שעתידים לקבל עליהן שכר עצום בגן העדן, אבל לא היה בכוחן כדי להחזיר אותי אל החיים.

פתאום נרעדו אמות הסיפים, ואני שמעתי את קולו של השכן שלי: "אני יכול להעיד עליו, שמעולם לא דיבר מילה אחת של גנאי על שום אדם בעולם", הדהדו המילים בכל שבעת הרקיעים, "מהפה שלו לא יצא דיבור של לשון הרע!"

רעש נורא נשמע בבית הדין של מעלה. מלאכים שחורים ולבנים החלו מתרוצצים כה וכה, מניעים כנפיהם בהתרגשות. הספקתי לשלוח מבט נוסף אל האור העילאי, ופתאום... חשתי חבטה אדירה, והרגשתי שהנשמה שלי צוללת בבת אחת. צוללת למטה, למטה...

זו היתה שעת ערב במחלקה. ליד מיטתי ישב הנכד הבכור שלי עם גמרא, שוזר מנגינה בין מילות הלימוד. מאז ומתמיד הייתי מתענג לשמוע את קול לימודו ולשוחח איתו על הסוגיות הנלמדות בישיבה, וגם עכשיו, בהיותי מונשם ומחוסר הכרה, התענגה הנשמה שלי ורוותה נחת. היא התאמצה בכל כוחה להקשיב, להמשיך לשמוע את המילים הקדושות, להיאחז בחוזקה בפעימות החיים האחרונות של הלב, אשר פעם עדיין חלושות בתוך הגוף המיוסר...

פתאום נרעד לו דף גמרא. מכשירים החלו לצפצף, מד לחץ הדם נע כמטוטלת, והנכד המבועת התאמץ לאחוז במוטות המיטה כדי לייצב את גופו המסוחרר. משהו זע מתחת לסדין הצחור שהיה פרוס על המיטה שלי. תנועה אמיתית וברורה של הגוף, שמוטל כבר ימים ארוכים כמאובן ללא הכרה...

בבת אחת פרצה סערה במחלקה. רופאים בכירים הוזנקו במערכת הכריזה, בני משפחה נדהמים הוזנקו לחוות את הרגע הנשגב. לחץ הדם החל להתייצב, רמת החמצן התקרבה לנורמה, ואני פקחתי במאמץ רב את העיניים, מבוהל מבליל הקולות, מנסה להבין מה מתרחש.

ההשתקמות המהירה הדהימה אף את האופטימיים שבין הרופאים. למרבה הפלא, זכרתי בבהירות מופלאה את החזיון המופלא שזכיתי לראות, ממתין בקוצר רוח לרגע בו תוסר מעל פני מסיכת החמצן, ואוכל לדבר ולספר על האור העוצמתי אליו דהרה הנשמה שלי, על המלאכים צחורי הכנף, ועל הזכויות של שמירת הלשון שהכריעו לבסוף את הכף והעניקו לי את חיי במתנה.

בתוך מספר ימים התנתקתי מהמכשירים, כאשר מערכות הגוף חוזרות לתפקד כאילו לא היו עתה על סף קריסה מוחלטת. בני משפחתי, שהתאמצו כל העת להסתיר ממני את המצב הקריטי בו הייתי, נדהמו לשמוע שאני יודע, ששמעתי וגם ראיתי בהיותי מחוסר הכרה... על אף דרישתם הנחרצת של הרופאים להימנע ממאמץ ומהתרגשות, דיברתי וסיפרתי... חשתי שאני מוכרח לשתף את יקירי בחוויה רבת העוצמה שחוויתי, להעריך ביחד איתם את מתנת החיים המחודשת שהוענקה לי, ולהדגיש בפניהם את עוצמת פירושו של הפסוק: "מוות וחיים ביד הלשון".

(ספור אמיתי סופר ע"י רבה של רחובות הגר"ש קוק שליט"א כפי ששמע מפי בעל המעשה. מתוך "מרבים שלום")

תפילה

רבונו של עולם

אבל בעצם, אפשר הרבה יותר. כל מה שאני חושב ביני לבין עצמי, אני יכול לשתף אותך בזה אבא, לדבר את המחשבות שלי בקול רם. זה כזה תענוג, במיוחד כשאני לבד בבית במשך כמה ימים רצופים ולפעמים מרגישים שהלבד הזה קצת מעיק, כמו עכשיו בימי ספירת העומר שאי אפשר לשמוע ניגונים, זה כזה תענוג לדבר איתך כל רגע ורגע, על כל דבר ודבר, בקול רם. וכשיש ההתעוררות מיוחדת, ואין פה שָמַיִם בתוך הבית, להרים את הראש לתקרה ולומר ולחזור ולומר הרבה פעמים "אתה החיים שלי אבא". זה כזה תענוג, זה כזה לא לבד, תעזור לי אבא להתחזק בזה.

רבונו של עולם

תעזור לי לזכור שהרצון הזה להשתפר, לעשות טוב, להתקרב אליך, זה מה שאני, זה הדבר האמיתי, וכל שניה כזו שאני מתחיל התחלה חדשה זה מראה איפה הרצון שלי מונח, זה מראה שאני מתעקש, שאני לא מוותר, שאני רוצה לצאת מעולם של תאוות ודמיונות ולהיכנס לעולם של קדושה, של חבור אליך, לצאת מהגיהנום של העולם הזה ולהיכנס לגן עדן שלו.

שבת שלום

הרב מנחם אזולאי.