לימוד הלכה בעיון

פרה אדומה

לגרסת הדפסה של לימוד ההלכה בלינק שמצ"ב>>>

https://drive.google.com/file/d/0B0Xy25kIMMkiQl94T2hTeDI4MDA/view?usp=sharing 

פרה אדומה: בפרשתנו נצטווינו בעשיית פרה אדומה, מהי מצוה זו? והיאך מקיימים אותה?

הקדמה: עשיית פרה אדומה נמנית כמצוה מתרי"ג המצוות, וכדברי הראשונים: "ציוונו לעשות פרה אדומה, כדי שיהיה אפרה מזומן למה שיצטרך אליו לטהרת טומאת מת"[1]. עשיית פרה אדומה היא תנאי לחידוש עבודת המקדש כסדרה, ולקיום חיי הטהרה בישראל. המצוה מוטלת על בית הדין הגדול ועל הכהנים, שכן נאמרו בה פרטים המחייבים פיקוח ציבורי, כגון, קניית הפרה, תהליך עשייתה, הזהירות הנדרשת מפני טומאה אפשרית, ההקפדה על הפרטים בעת השחיטה והשריפה, ועוד.  מצוה זו התקיימה בעבר אחת ליובל שנים, וכל דור צריך להכין את עצמו לקיום מצוה זו לפרטיה. בדורנו בו עומדת להתחדש בעז"ה מצות העבודה בחצרות המקדש, נערכו מחקרים ונכתבו מאמרים וספרים, ותמצית מהם יובאו להלן.

חשיבות המצוה לקיום המצוות שבמקדש: כאמור עשיית פרה אדומה היא תנאי לחידוש העבודה במקדש. ניתן אמנם לקיים חלק ממצוות הקרבנות גם בהעדר אפר פרה, זאת, דווקא בקרבנות שיש להם יום קבוע, כגון, תמידים ומוספים, וכן קרבן פסח - כך היא ההלכה, שמצוות אלו מתקיימות אף בטומאה. מאידך, באשר להקרבת שאר הקרבנות שבמקדש, אין דרך להביאם אלא כשהכהנים והקהל טהורים. כך גם הכניסה לתחום העזרה המקודשת אינה יכולה להתקיים אלא בטהרה[2]. כמו כן, יש מצוות המתקיימות מחוץ למקדש, שאינן מתקיימות אלא בטהרה, כגון, מצות הפרשת תרומה, והפרשת חלה, אלו אינם ניתנים לכהן אלא בטהרה. כך גם אכילת מעשר שני בתחומי ירושלים על ידי אדם מישראל אינה מתקיימת אלא בטהרה.

הפרה – הצבע והתמימות: הפרה צריכה להיות "אדומה תמימה", כלומר, צבע אדום אחיד בן בכל שערותיה[3]. מסתבר שה'אדום', שנאמר בה, כולל גוונים שונים של אדום המצויים בצבע עור הפרות במהלך הדורות, כגון, צבע חום אדמדם הנוטה לאדום, וכן - כתום, ורוד, בורדו וכיוצא בהם[4]. הלכה היא, שאם היו בה שתי שערות סמוכות זו לזו בצבע לבן או שחור - פסולה[5]. אפילו אם יתלשו אותן - הרי היא פסולה[6]. עיני הפרה, שיניה ולשונה אינם צריכים להיות אדומים. הקרניים והטלפיים, אם היו שחורות - יש לחותכן ללא פגיעה בבשרה ותהיה כשרה[7].

הפוסלים בפרה: כאמור, מוגדרת הפרה בתורה כ'תמימה', ומפשט הפסוק משתמע שהתמימות נאמרה במובן הרחב, ובכלל זה – "אשר לא עלה עליה עול". מכאן למדו חכמים, שאם נעשתה מלאכה בפרה, כגון שרכב עליה אדם או נשען עליה, וכן אם נתן עליה עול - אפילו שלא בשעת חרישה - נפסלה[8]. כן אמרו: "עלה עליה זכר פסולה", כי גם זו מלאכה הפוסלת[9]. אם המלאכה נעשתה מאליה ובניגוד לרצון הבעלים, אין הפרה נפסלת בכך. כמו כן, כל דבר שהוא צורך הבהמה מותר, כגון קשירת חבל לשמירתה, או אם נשען עליה לצורך רחיצה, וכיוצא בכך[10]. עוד נאמר בפרה: "לא יהיה בה מום", הכוונה למומים הפוסלים את הקרבנות[11]. גם שאר הדברים הפוסלים את הקרבן, פוסלים אותה, כגון טריפה, מאחר שהיא קרויה "חטאת" ויש בה דמיון לקרבן[12]. באשר לזמן שריפתה, אמרו חכמים כי אינה כשרה אלא מתחילת השנה השלישית[13]. מגיל זה ומעלה כשרה הפרה ללא הגבלה, אך לכתחילה אין ממתינים מעבר לגיל ארבע, שמא תשחיר ותיפסל[14].

קנייתה: הפרה נקנית מכספי תרומת הלשכה[15]. מותר לקנותה גם מן הגויים ומחוץ לארץ[16], עם זאת, אין קונים אותה בעודה עגלה כדי לגדלה ברשות ההקדש עד שתהיה בגדר 'פרה', אלא קונים אותה רק בהגיעה לגיל המתאים[17]. עד אז היא גדלה אצל בעליה תחת פיקוח בית הדין[18].

קדושתה: פרה אדומה אינה בגדר 'קרבן', שהרי אין מקריבים אותה על המזבח במקדש. לאור האמור, אינה בגדר 'קדשי מזבח', אלא מוגדרת כ'קדושת בדק הבית', וכאחד החפצים השייכים להקדש. מסיבה זו, אם מתה בטרם נשרפה, מותר לפדות אותה כדי להשתמש בעורה היקר, אבל אין לתת את בשרה למאכל לגויים או לבעלי חיים[19]. למרות האמור, מאחר שהפרה קרויה בתורה "חטאת", יש לה דינים מסוימים של קרבן[20].

מקום השריפה: שריפת הפרה צריכה להיות "מחוץ למחנה"[21], וכשהפרה הוכנה בירושלים, נשחטה מחוץ לחומות העיר, כלומר, מחוץ ל'מחנה ישראל'[22]. עם זאת,  הזאת דם הפרה צריכה להיות לכיוון פתח ההיכל - "אל נוכח פני אהל מועד"[23]. לאור האמור, הוכן מקום מיוחד לשריפת פרה אדומה בהר הזיתים – 'הר המשחה' - שממזרח לירושלים והמקדש, כדי שהכהן יראה את הפתח ויזה לכיוונו[24]. משום כך גם הנמיכו את החומה המזרחית של הר הבית, כדי לאפשר לכהן לראות את פתח ההיכל[25]. הכהן השורף את הפרה יצא מהר הבית להר הזיתים דרך שער המזרח. למעמד זה הוכן כבש מיוחד המקשר בין המקדש להר הזיתים. הגשר נעשה באופן שיש בו חללים וקשתות - "כיפין על גבי כיפין", כדי שההולכים על גביו לא ייטמאו בטומאת אהל[26].

הכשרים לעשייתה: פרה אדומה ראשונה נעשתה במדבר סיני על ידי משה רבינו, ואלעזר בן אהרן הכהן - סגן כהן גדול נתמנה לשחוט את הפרה ולשורפה[27]. כשמכינים את הפרה במהלך הדורות, חלוקות הדעות, האם היא נעשית דווקא על ידי כהן גדול או גם על ידי כהן הדיוט[28]. בפועל, כנראה כל הפרות האדומות בימי בית שני נעשו על ידי כהנים גדולים[29]. הפעולות השונות במהלך עשיית אפר פרה אדומה נעשות על ידי כהן, כגון: קבלת דמה, הזאת הדם, שריפת הפרה, והשלכת עץ הארז והאזוב ושני התולעת אל אש המערכה. באשר לשחיטתה הדעות חלוקות, האם היא זקוקה לכהן דווקא[30]. הוצאת הפרה למקום השריפה אינה זקוקה לכהן, לרוב הדעות[31]. באשר לבגדי הכהן המכין את הפרה, גם אם הוא כהן גדול, לובש ארבעה בגדים בלבד[32], כמו כן, עליו לקדש ידיו ורגליו לפני העשייה[33].

תהליך עשייתה: הפרה והכהן יוצאים מהר הבית להר הזיתים בלווית חכמים מזקני הסנהדרין. בהגיעם להר, היו מטמאים את הכהן ומורים לו לטבול במקווה שהיתה שם, זאת, כדי שיהיה בגדר 'טבול יום' בזמן עשיית הפרה. במקום הכינו  מערכת עצים גדולה, על גבי מערכה זו כופתים את הפרה, כאשר ראשה לדרום ופניה למערב, לכיוון ההיכל. ניתן להרבות עצים ככל שירצו, כדי להגדיל את כמות האפר. הכהן עומד במזרח ופניו למערב, שוחט את הפרה ביד ימינו ומקבל חלק מהדם ביד שמאלו. לאחר מכן טובל את אצבעו הימנית בדם שבכף ידו השמאלית, ומזה את הדם לכיוון פתח ההיכל, וכך טובל ומזה שבע פעמים. לאחר שסיים להזות, מקנח הכהן את ידיו בגוף הפרה, כדי ששאריות הדם יישרפו אף הם. הכהן יורד מן המערכה, מצית את האש, וממתין עד שהאש תאחז היטב ברוב הפרה, והיא נשרפת בשלמותה עם העור, ללא הפשט וניתוח. לאחר מכן נוטל הכהן עץ ארז, אזוב וצמר הצבוע בתולעת שני, כורך אותם יחד, ומשליך אל תוך שריפת הפרה. הפעולות שנימנו לעיל יש לעשותן ביום ולא בלילה[34]. בכך תם  תפקידו של הכהן השורף את הפרה בתהליך עשיית הפרה[35].

הכנת האפר: לאחר גמר השריפה חובטים במקלות את שרידי שריפת הפרה והעצים כדי להפוך אותם לאפר דק, וממיינים בעזרת כברה את החלקים שלא נשרפו[36]. את האפר שנאסף מחלקים לשלושה חלקים: האחד נשמר בחיל, סמוך למקדש; השני נשאר בהר המשחה, למשמרת בבור אטום תחת מקום השריפה[37]; והשלישי מתחלק לעשרים וארבע משמרות הכהונה. האפר הניתן למשמרות הכהונה מתחלק למקום מגוריהם של הכהנים בערי ישראל, והם שומרים עליו לטהרת טמאי מתים מכל ישראל[38]. לשיטה זו היו ישראל יכולים להטהר לפני העליה לרגל בערי הארץ השונות ולהגיע לירושלים בטהרה. מאידך, יש מפרשים שהאפר חולק לעשרים וארבע מקומות השמירה של הכהנים והלויים במקדש, ואדם הבא להטהר היה פונה לאחד ממקומות אלו במקדש, והיו הכהנים מטהרים אותו[39]. לשיטה זו, היו ישראל מקדימים לעלות לירושלים כדי שהכהנים יזו עליהם מאפר הפרה בשלישי ובשביעי.

טהרת הטמאים – כיצד? לטהרת טמא מת, יש לשאוב מי מעיין, שהם המוגדרים כ"מים חיים" ולתת אותם בכלי. לאחר מכן נותנים על המים שבכלי מעט מאפר הפרה, פעולה זו נקראת – 'קידוש', ובכך מוכנים מי אפר הפרה להזאה. באשר לטהרת הטמא, עליו להגיע למקום הטהרה ביום השלישי לטומאתו וביום השביעי. שם ייטהר בידי אדם טהור, הלוקח אזוב בידו, טובל אותו בכלי ובו מי אפר הפרה, ומזה עליו מעט מן המים. ההזאה על הטמא נעשית פעמיים - ביום השלישי וביום השביעי. לאחר ההזאה ביום השביעי טובל הטמא במקווה ונטהר בערב[40].

טהרה יתירה לעוסקים בשריפתה: העוסקים בפרה אדומה, וכגון, המכין את האפר, והמכין את הזאת המים, צריכים להיטהר במיוחד לשם כך, גם אם לפני כן היו טהורים לגמרי. כמו כן, אם נגעו באדם או כלי שלא נטהר במיוחד לשם העיסוק בפרה אדומה - נטמאו. חז"ל מספרים על כהן בשם יוחנן בן גודגדה, שהקפיד מאוד בטהרתו כל ימיו בהקפדה המספיקה לאכילת קרבנות, ואף על פי כן נחשב כטמא לעניין פרה אדומה[41]. מתברר, עם זאת, שמצינו הקלה בתורה בעניין זה, שגם 'טבול יום' כשר לשריפת הפרה. הצדוקים חלקו על מסורת התורה שבעל פה בהלכה זו, דווקא משום כך, הקפידו חכמים לעשות את הפרה על ידי כהן שנטמא ונטהר בו ביום, והוא בגדר 'טבול יום', זאת, כדי לפרסם את ההלכה שהדבר מותר[42]. מאידך, החמירו חכמים חומרות רבות בטהרת הפרה האדומה. האחת: שבעה ימים לפני שריפת הפרה היה הכהן השורף אותה שוהה בלשכה מיוחדת במקדש – 'לשכת בית האבן', שנקראה בשם זה משום שהשתמשו בה בכלי אבן בלבד, כי אינם מקבלים טומאה. השניה: באותם שבעה ימים היזו על הכהן מאפר הפרה האדומה בכל יום, מחשש שלפני כניסתו למקדש נטמא ממת כלשהו הקבור בעומק הקרקע – ב'קבר התהום'[43]. השלישית: חומרה נוספת היתה, ההקפדה לעשות את ההזאה על הכהן על ידי ילדים שגדלו מלידתם בחצר בירושלים. חצר זו, שהיתה חצובה בסלע, היתה מובטחת מפני טומאה. ילדים אלו הובלו למעיין השילוח על גבי שוורים שעליהם דלתות רחבות, להבטיח שלא ייטמאו בדרך. בשילוח מילאו הילדים מים מן המעיין, ושבו ועלו באותה שיטה להר הבית, שם יכלו לרדת מהשוורים מפני שהמקום טהור בוודאי, כאמור[44].

העוסקים בפרה - וטומאתם: נאמר בתורה, ששריפת הפרה האדומה ואיסוף אפרה מטמא את העוסקים בכך טומאה קלה. טומאה זו ניתן להיטהר ממנה בטבילה בו ביום – 'טומאת ערב'. גם בגדיהם נטמאים, ולדוגמא: כל כלי שנגעו בו בשעת עיסוקם בפרה ובאפרה - נטמאים עמם[45]. על כך דרשו חכמינו את הפסוק: "מי יתן טהור מטמא? - לא אחד?!"[46] שהקדוש ברוך הוא מחדש דבר, שבכוחו לטהר מחד גיסא ולטמא מאידך גיסא[47].

עשיית פרה אדומה במהלך הדורות: כאמור, פרה אדומה ראשונה נעשתה על ידי אלעזר בן אהרן הכהן, כמתואר בתורה. חז"ל מוסיפים, שהדבר נעשה מיד לאחר הקמת אהל מועד, ביום שני של ניסן, בשנה השנית לצאת בני ישראל ממצרים. עשיית הפרה בתאריך זה, איפשרה לכל ישראל להטהר לקראת עשיית קרבן פסח שבועיים לאחר מכן במדבר. בתנ"ך אין מוצאים תיאור אודות פרה אדומה נוספת שנעשתה, ומדברי חז"ל עולה, שבכל מהלך ימי בית ראשון לא נעשתה פרה כזו. העולה מן האמור, שאפר הפרה שנעשה במדבר הספיק לתקופה ארוכה, כלומר למשך כאלף שנה. במשנה מתואר, כי בימי בית שני נעשו שמונה פרות אדומות[48]: הראשונה - בראשית ימי בית שני על ידי עזרא הסופר, ואחריו על ידי שמעון הצדיק - משיירי כנסת הגדולה, שעשה שתי פרות. לאחר מכן - יוחנן כהן גדול, נכד מתתיהו החשמונאי - אף הוא עשה שתי פרות. אחריו עשו: אליהועיני בן הקוף, חנמאל המצרי, וכן ישמעאל בן פאבי, אשר חי כמה עשרות שנים לפני חורבן הבית[49]. כן נזכרת במקורות שונים מעורבות של רבן יוחנן בן זכאי בעשיית פרה אדומה[50].

אפר פרה בזמן הזה: בעניין הכנת אפר פרה בעתיד כתבו הראשונים: "תשע פרות אדומות נעשו משנצטוו במצוה זו עד שחרב הבית בשנייה. ראשונה עשה משה רבינו, שנייה עשה עזרא, ושבע מעזרא עד חורבן הבית. והעשירית - יעשה המלך המשיח מהרה יגלה"[51]. יש מי שרצה ללמוד מדבריו, שרק מלך המשיח רשאי להכין אפר פרה אדומה, אולם הלכה כללית היא שאין שום מצוה נתלית במשיח, וחובה על ישראל לקיים את המצוה בכל דור[52].

קריאת פרשת פרה: חז"ל קבעו לקרוא את פרשת פרה אדומה וההיטהרות מטומאת מת בשבת שאחרי פורים, כהכנה לקראת העליה לרגל וקרבן פסח. יש אומרים שקריאה זו היא מצווה מן התורה^[53], או שעל כל פנים כשעושים את הפרה האדומה מצוה לקרוא בתורה את פרשת עשייתה^[54].