יש פער בעייתי בין הדברים שאנחנו יודעים ובין יכולתנו להפנימם. אנו מזדעזעים מתאונת דרכים קטלנית, שנגרמה בעקבות התעסקות של הנהג בטלפון הסלולרי, ולמחרת אנו עצמנו איננו מצליחים להתאפק ומציצים במכשיר בעת הנהיגה. הרופא מזהיר אותנו על הסכנה שבאכילה בלתי-מאוזנת, וכשמוגשת הארוחה אנו מתעלמים וממשיכים בהרגלים הלא-בריאים.

שבת פרשת קורח ממחישה אף היא את הנטייה האנושית הזאת. אנו קוראים את הפרשה ורואים כמה הרסנית המחלוקת. רש"י על התורה מביא את דברי חז"ל: "בוא וראה כמה קשה המחלוקת, שהרי בית דין של מטה אין עונשין אלא עד שיביא שתי שערות, ובית דין של מעלה – עד עשרים שנה, וכאן אבדו אף יונקי שדיים".

הדרשנים ידברו על חומרת המחלוקת. עלוני השבת יביאו מדברי גדולי ישראל על הנחיצות להתרחק ממריבה ומפירוד הלבבות. אבל בפעם הבאה שמשהו ירגיז אותנו ויסעיר את רוחנו, האם נדע לעצור לפני התמרור המתריע?

אולי הבעיה היא שאיננו קולטים את מחירה של המחלוקת. נראה לנו שזה מאבק למען מטרה צודקת כלשהי, ואיננו נותנים את הדעת שגם אם המאבק יוכתר בהצלחה, המחלוקת תגבה מאיתנו מחיר יקר כל-כך שיעשה את כולנו מוכים וחבולים.

יש דרך פשוטה לבחון זאת: האם היינו מוכנים לחלל שבת למען המחלוקת ה'צודקת' שלנו, או לאכול חמץ בפסח? אם זה עניין חשוב וגורלי כל-כך, אולי יש כאן פיקוח נפש שדוחה את כל התורה כולה? אלא מה, גם אנחנו יודעים שאין זה פיקוח נפש ממש – אם כן, מניין ההיתר לעבור על כל האיסורים הכרוכים במחלוקת למען המטרה הלא-כל-כך דחופה?

ראו כמה איסורי תורה מובהקים נרמסים בשעה שהמחלוקת מתלהטת: לשון הרע, הוצאת שם רע, הלבנת פנים, שנאת הזולת, איסור נקמה ונטירה ועוד ועוד. לא אחת בסערת המחלוקת פוגעים ברכוש הזולת או בגופו, ובבלי דעת עוברים על עוד כמה וכמה איסורי תורה חמורים.

האם לפחות טורחים לשאול רב אם מותר לעשות כל זאת למען המטרה הנעלה של המחלוקת? הלוא על פרט קטן באיסור מוקצה או בהידור כשרות ישאלו את הרב, ואם ישיב שיש בזה 'שאלה', יחמירו ויתרחקו מן האיסור. מניין אפוא הקלות לעבור על איסורי תורה חמורים ביותר בלי לשאול רב ובלי לעיין בהלכה? וכי המחלוקת מתירה את כל התורה כולה?

ומה על הנזק החינוכי? בלהט המחלוקת מתערער מעמדם של ראשי הקהילה. ילדים לומדים שאפשר לדבר בזלזול על תלמידי חכמים ועל דמויות מופת. ענייני לשון הרע והכפשת הזולת נעשים שיחת היום בבית ובבית הכנסת, ברחוב ובמוסדות החינוך. מישהו יודע להעריך את פוטנציאל ההרס הטמון בכך?

אין זאת אלא שיצר המחלוקת מעוור את עינינו ומעוות את שיקול דעתנו. בלהט ההתלהמות אנחנו מאבדים את צלילות הדעת וחדלים להקשיב לקול ההיגיון. איך בכל-זאת מצליחים להפנים שמחלוקת כמוה כאש ויש לברוח ממנה?

בשבת קודש הבאה יחול ג' בתמוז, יום ההילולא ה-22 של הרבי מליובאוויטש. ממנהגי היום: ביום שישי בבוקר, אחרי התפילה, כותבים 'פדיון נפש', מניחים אותו באחד מספריו של הרבי, ולאחר מכן משגרים אותו כדי לקראותו על הציון הקדוש (מספר הפקס': 0017187234444). לפני שבת נותנים תוספת צדקה למוסדותיו של הרבי ומדליקים נר נשמה. בתי חב"ד ברחבי הארץ מקיימים אירועים והתוועדויות ביום חמישי ושבת ובמוצאי שבת. הציבור מוזמן.

אלפי תלמידי ישיבות חב"ד ברחבי הארץ יתכנסו השבת בכפר חב"ד ל'שבת הכנה' לקראת ג' בתמוז, ביזמת ועד התמימים העולמי . במהלך השבת יסעדו התלמידים את סעודות השבת בצוותא, יאזינו לשיעורים מרתקים ויתוועדו עם רבני הישיבות.

בית אגודת חסידי חב"ד בארץ מזמין את הציבור לבוא ביום שישי, ערב ג' בתמוז, וכן במוצאי השבת הבאה, להתפלל ב'חדרו' של הרבי בבניין '770' בכפר חב"ד, ולשגר את הבקשות וה'פדיונות' לציוּן הקדוש. לתיאום קבוצות: 039606402.

אחרי שמשה רבנו שמע את טענותיהם של קורח ועדתו השיב להם: "בֹּקֶר וְיֹדַע ה' אֶת אֲשֶׁר לוֹ, וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו, וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו".

מדוע ציין משה את ה'בוקר'? מפרש המדרש: "אמר להם משה: גבולות חָלַק הקב"ה בעולמו. יכולים אתם להפוך בוקר לערב? כן תוכלו לבטל את זו. שנאמר ויהי ערב ויהי בוקר, ויבדל, כך ויבדל אהרן להקדישו וגו'". כלומר, כשם שהגבולות בין הבוקר ובין הערב נקבעו על-ידי הבורא ואינם ניתנים לשינוי, כך ההבדלה שהבדיל הקב"ה בין אהרון ובין שאר בני ישראל אינה ניתנת לשינוי.

יש עוד דברים שעליהם נאמר בתורה שאין הם ניתנים לשינוי. למשל, ההבדלה שבין ישראל לעמים. על כך אמר בלעם בנבואתו: "וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" – עם ישראל אינו מתערבב עם שאר האומות. כמו-כן הבטיחה התורה: "לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח" – יהודי לעולם לא יאבד, שכן הקב"ה ידאג להשיבו אל צור מחצבתו.

אבל אם הדברים האלה כבר קבועים ומוחלטים על-ידי הקב"ה, למה אנחנו נדרשים לעשות כל מאמץ שיהודי לא יתערבב עם אומות העולם? ולשם מה נדרשת הדבקות בקיום התורה ומצוותיה, אם ממילא שום יהודי לא יאבד ובסופו של דבר יחזור אל הקב"ה?

אותה שאלה אפשר לשאול על משה רבנו: הלוא הוא עצמו אומר שההבדלה בין אהרון הכוהן לשאר העם היא כמו ההבדלה שהבדיל הקב"ה בין הבוקר ובין הערב; אם כן, למה היה צורך ב'בריאה' מיוחדת (וכמאמר חז"ל ש'פי הארץ', שבלע את קורח ועדתו, נברא בערב שבת בין השמשות): "וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא ה', וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם"?

אלא שגם אם בסופו של דבר יתמלא רצונו של הקב"ה, הרי בינתיים עלול יהודי להימצא במצב שאינו ראוי. אכן, הקב"ה לא יקבל את הקטורת של מאתיים וחמישים האנשים והם ייענשו, אבל בינתיים בני ישראל עלולים לטעות אחר דבריהם של קורח ועדתו. כדי למנוע זאת הקב"ה בורא 'בריאה' מיוחדת, והארץ נפתחת ובולעת את מחוללי המחלוקת.

מכאן אנו למדים את חשיבותו של רגע בחיי יהודי. אכן, בסופו של דבר כל יהודי יחזור אל הקב"ה ואל תורתו, וגם יהודי שמנסה להתבולל בין העמים ייגאל וישוב אל חיק עם ישראל. אבל בינתיים עלול יהודי להימצא במצב לא רצוי, וזה סבל עצום לו עצמו וגם לשכינה השוכנת בתוך כל יהודי.

לכן עלינו לעשות הכול שיהודי יהיה קשור עם הקב"ה על-ידי התורה והמצוות ולא יתנתק מהקב"ה אפילו לרגע קטן; כי לצורך מניעת רגע קטן של טעות אחר קורח ועדתו חולל הקב"ה את הנס הגדול של פתיחת הארץ ובליעת קורח ועדתו.

״ומדוע תתנשאו על קהל ה׳״ (במדבר טז,ג). קורח טען: בדורות רגילים יש צורך במנהיגותו של משה רבנו, שהיה נשמה דאצילות, אך דור המדבר הלוא הוא דור דעה; כולם היו נשמות דאצילות; ואם כן – ״מדוע תתנשאו״.

״ויקהל עליהם קרח״ (במדבר טז,יט). מפרש רש״י: ״בדברי ליצנות״. שיטה זו מחרחרי הריב נוקטים עד היום – בשעה שאין בידם האשמות של ממש כדי לפגוע בשמו הטוב של מתנגדם, הם נלחמים בו על-ידי ליצנות, כשהם מנסים לעשותו ללעג ולקלס.

״ויקהל עליהם קרח את כל העדה״ (במדבר טז,יט). לדבר של מצווה לא קל לאסוף את כל הציבור, אולם כשמדובר במחלוקת מתקבצת מיד ״כל העדה״.

קורח טען שהתנשאותו של משה אינה לשם שמים; אינה רוממות הכרחית לצורך הנהגת העם; אלא זו גדולה וגאווה אישית. על זה השיב משה שבטענתם חשפו את מומם שלהם: ״רב לכם בני לוי״ (טז,ז) – דרישתכם לגדלות ולשררה אינה לשם שמים אלא לעצמכם, כדי להראות את כבודכם.

״את מחתות החטאים האלה בנפשותם״ (במדבר יז,ג). בעלי המחלוקת הגרועים ביותר הם מי שמערבים בכך את הנפש; שמנהלים את המחלוקת כביכול בשם תיקון הנשמה, בשם יראת שמים.

״ותבלע אותם... ואת כל הרכוש״ (במדבר טז,לב). לכן נבלע גם הרכוש, כי הוא גרם למחלוקת העגומה. העזתו של קורח לקום כנגד משה באה מרוב עושרו, שכן ״עשיר יענה עזות״.

״ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי״ (במדבר יח,ח). לפי שבא קורח וערער כנגד אהרון על הכהונה, בא הכתוב ונתן לו כ״ד מתנות כהונה.

קורח טען ש״כל העדה כולם קדושים", ואינם זקוקים להשפעת הכוהנים ולהדרכתם. ״בא הכתוב ונתן לו כ״ד מתנות כהונה״, כדי להדגיש את תלותם של העם בכוהנים, ועד כמה הם זקוקים לכוהנים כדי להעלות את ענייניהם הגשמיים לקדושה.

בשנת תרצ"ב ביקר רבי מאיר שפירא מלובלין בעיר צאנז שבפולין. המונים גדשו את בית הכנסת בעת דרשתו. רבי מאיר דיבר באריכות על נגע המחלוקת, האוכלת כל חלקה טובה.

במהלך הדברים אמר: "חז"ל מספרים שכאשר יעקב היה בדרכו לחרן ושכב לישון, התחילו האבנים לריב זו עם זו, וכל אחת טענה: 'עליי יניח צדיק את ראשו'. עשה הקב"ה נס והפך את כל האבנים לאבן אחת.

נשאלת שאלה: אם כבר עשה הקב"ה נס, הלוא היה יכול לחולל נס גדול יותר, שהאבנים יֵהפכו לכר רך ונוח? אלא שהתשובה היא שממחלוקת וממריבה יכולה להיווצר לכל היותר אבן גדולה, אבל כר רך ונוח לעולם לא יצמח ממחלוקת".

"לא רק המעורבים ישירות במחלוקת סופם להיענש, אלא אף כל המסייעים לבעלי המחלוקת, אף שאין זה עניינם כלל – עתידים לתת את הדין" (הנצי"ב מוולוז'ין)

הדפיקה בשעה מאוחרת בלילה בדלת ביתו של החסיד ר' יצחק-דוד גרוסמן הפתיעה אותו. הוא ניגש אל הפתח ומצא שם את בני משפחתו של האדמו"ר רבי אשר ('הצעיר') מסטולין.

אך ההפתעה הגדולה ציפתה לו כאשר הציגו לפניו את בקשתם. "אנו מבקשים ממך ללמוד את מקצוע השחיטה ולהיות שוחט", אמרו לו.

"כן, זה פיקוח נפש", אמרו לו בני המשפחה בפנים חמורות סבר.

הם הסבירו לו כי האדמו"ר נחלש מאוד ובריאותו מידרדרת. הרופאים אמרו שהוא חייב לאכול בשר כדי להתחזק, ואולם רבי אשר נמנע מלאכול בשר, בשל הקפדתו היתרה על כשרות. לאחר הפצרות רבות הביע הסכמה לאכול בשר בתנאי אחד – שהשוחט יהיה ר' יצחק-דוד.

לא לשווא בחר האדמו"ר בר' יצחק-דוד. הוא היה ירא שמים מופלג, מדקדק בכל פרט בהלכה ובמנהג. הוא שקל את העניין, ומכיוון שבריאותו של רבו הייתה תלויה בדבר – נעתר.

משעה שקיבל עליו לאחוז בסכין השחיטה, עשה זאת במלוא כובד הראש. תחילה שינן את כל הלכות שחיטה, ואחר-כך למד את האומנות המעשית. רק כאשר חש ראוי למשימה האחראית החל לעסוק בה.

ביום חורפי קר עסק ר' יצחק-דוד בהכנת סכין השחיטה. הוא השחיז אותו שוב ושוב, ובדק אותו פעם אחר פעם כדי לוודא שהלהב חד וחלק לגמרי. כל-כולו היה מרוכז במלאכה העדינה, עד שלא שם לב לרוח הקרה שנשבה עליו.

ר' יצחק-דוד הצטנן ונפל למשכב. בתחילה סבר כי זה צינון קל וחולף, אך במהרה התברר שחלה בדלקת ריאות חריפה. בימים ההם טרם היו תרופות יעילות לדלקת מעין זו, ורבים לא הצליחו להתגבר עליה.

הרופאים שבדקו אותו אמרו כי הכול תלוי ביכולת גופו להתגבר על המחלה, ולשם כך יש לשלוח אותו לעיירה טוקאי שבצפון הונגריה, המבורכת באוויר צח ומבריא.

אם לא דיי בכך, בימים ההם (בשנת תרל"ג) נסתלק למנוחת עולמים הצדיק רבי אשר, והדבר שבר את רוחו של ר' יצחק-דוד. רעייתו המודאגת החליטה שאין מנוס מלקיים את המלצת הרופאים. היא מכרה את תכשיטיה ואת כלי הכסף שברשותה כדי לממן את הוצאות הנסיעה, ושלחה את בעלה בעגלה לטוקאי, בעוד היא עצמה נשארת עם ילדיה בבית.

בשעת לילה מאוחרת הגיעה העגלה לטוקאי. העגלון ביקש מהחולה את כתובת יעדו. התברר שאין לנוסע שום כתובת מוגדרת. העגלון החליט לחפש את הכנסת האורחים המקומית.

בהגיעו למקום ירד העגלון ונקש על דלת הבית. "יש כאן אדם חולה מאוד", אמר לשמש, "הוא בא לכאן ממרחקים". השמש סייע לעגלון להכניס את החולה פנימה, והוא הושכב שם באחת הפינות.

באותו לילה הופיעה פתאום בחלומו של ראש הקהל המקומי דמות של יהודי הדור פנים, שאור קורן מהן. "אני מבקש ממך", אמרה הדמות, "שתיגש לבית הכנסת האורחים. בא לשם עכשיו יהודי צדיק וישר, חולה וחלוש. הוא חלה בעקבות חסד שעשה עמדי. אנא, עשה כל שביכולתך כדי לרפא אותו ממחלתו".

הדמות הוסיפה ואמרה: "יודע אני שכבר עשרים שנה אתה ורעייתך חשוכי ילדים. ובכן, אני מבטיח לך שאם תיענה לבקשתי – תזכה בקרוב לחבוק בן".

ראש הקהל התעורר נסער. החלום היה מוחשי כל-כך, עד שנדרשו לו רגעים ארוכים להתעשת. בתוך כך התעוררה גם רעייתו – נסערת ונרגשת, וגם בפיה אותו חלום. הבינו השניים שיש דברים בגו והחליטו שלא לאבד רגע. באישון לילה יצאו מביתם לעבר בית הכנסת האורחים.

השמש כבר נם את שנתו, ופתאום שוב שמע דפיקות על הדלת. הוא רגז על ההפרעות התכופות והתעלם מן הדפיקות, אולם ראש הקהל ואשתו לא הִרפו. בסופו של דבר ניאות השמש לפתוח את הדלת. "מה קורה כאן?", שאל בתדהמה למראה האורחים שבפתח.

"האם בא לכאן הלילה יהודי חולה ממרחקים?", ביקש ראש הקהל לדעת.

"אכן", נדהם השמש, והצביע לעבר פינת החדר. על מזרן פשוט שכב רבי יצחק-דוד, מתייסר במכאוביו.

ראש הקהל מיהר לגשת אל החולה. הוא הצליח לדלות מפיו את שמו ואת עיירת מוצאו, ופניו החווירו. הפרטים שמסר החולה תואמים לחלוטין את ששמע בחלום! מאותו רגע לא מש ראש הקהל מרבי יצחק-דוד. הוא גייס את טובי הרופאים, קנה את התרופות היקרות ביותר ועשה כל מה שביכולתו להבריאו.

רבי יצחק-דוד תמה לנוכח הטיפול המסור. "במה זכיתי?", שאל שוב ושוב. ראש הקהל התחמק מלגלות לו את דבר החלום. "יום אחד אגלה לך", הפטיר.

חלפו כמה חודשים. רבי יצחק-דוד שב לאיתנו והבריא. הוא חזר להתהלך כאחד האדם, וכבר החל לתכנן את חזרתו לביתו. או-אז פנה אליו ראש הקהל ושיתף אותו בדבר החלום. "רבך, רבי אשר, הבטיחני שאזכה לזרעא חיא וקיימא אם אדאג לרפואתך", אמר כממתיק סוד. "ואכן, ביכולתי לבשר לך שברכת הצדיק כבר החלה להתממש".

בספרי הקבלה מתוארת עליית העולם בזמן הגאולה. אחד הביטויים לכך הוא שהלוויים יהיו בבחינת כוהנים. כך מובא בספר התניא (פרק נ): "ולעתיד, שהעולם יתעלה, יהיו הם [=הלוויים] הכוהנים, וכמו שכתב האר"י ז"ל על פסוק 'והכוהנים הלוויים', שהלוויים של עכשיו יהיו כוהנים לעתיד".

הפסוק הזה הוא ביחזקאל (מד,טו): "וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק, אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי – הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי לְשָׁרְתֵנִי". אומר על כך האריז"ל (לקוטי תורה, יחזקאל עמ' שכג), שנשמות הלוויים באו מקין, ואמנם קין הוא הבכור וראוי לכהונה, אך בחטאו ניטלה הכהונה ממנו וניתנה לכוהנים. אך לעתיד לבוא, כשהעולם ייטהר ויתוקן, יחזרו הלוויים להיות כוהנים, כראוי על-פי שורשם.

תורת החסידות מסבירה כי עניין זה הוא שעמד בשורש הפנימי של מחלוקת קורח. קורח ידע כי שורשו של שבט לוי מהגבורות העליונות, וידע שלעתיד לבוא יהיו הגבורות עיקר ולא החסדים. לכן תבע שהלוויים, ששורשם מהגבורות, יהיו הקרובים לעבודת המשכן, ולא הכוהנים, ששורשם מהחסדים. טעותו הגדולה הייתה, שאמנם מעלת הלוויים תגדל לעתיד לבוא, אבל בזמן הזה צריכים החסדים לגבור, ולכן העבודה צריכה להיות על-ידי הכוהנים דווקא.

הנה הדברים בלשונו של אדמו"ר הזקן בלקוטי תורה (קורח נד,א ואילך): "ועתה יובן עניין מחלוקת קרח וטעותו... כי הנה לעתיד יהיו הלוויים כוהנים... כי אז יתעלה בחינת הגבורות... דהיינו שהגבורות יהיו עיקר... ולכן רצה קורח לעשות גם עכשיו מהגבורות עיקר...

אך באמת שגה... כי הנהגה זו אי-אפשר להיות כי אם אחר שלמות הבירורים... והרי אז גם היצר הרע שמבחינת גבורה יתהפך להיות טוב מאוד. מה שאין כן עכשיו, 'היום לעשותם', מהגבורות יש יניקה לחיצונים, וזהו עניין היצר הרע כו'. ולכן החסדים הם עיקר והגבורות אפילו דקדושה צריכים להיות טפלים לגבי החסדים".

על-פי זה מסביר הרבי מליובאוויטש (התוועדויות תשמ"ב כרך ד, עמ' 1788) מדוע נקראה פרשה בתורה על שמו של קורח: "ידוע גודל מעלתו של קורח בפנימיות העניינים – שקורח רצה שהלוויים יהיו למעלה מהכוהנים, בדוגמת אופן ההנהגה דלעתיד לבוא, כמבואר בתניא... וזהו 'והכוהנים הלוויים' – שמעלת הכוהנים תתבטא בזה שהם לוויים. שעניין זה קשור עם מעלת הגבורות על החסדים, 'כמעלת הזהב על הכסף' (תניא שם). זאת אומרת, ששאיפתו של קורח תתגשם בפועל לעתיד לבוא".

אך כיצד יוכל להתחולל שינוי כזה, בשעה שהתורה קובעת כי הכוהנים הם עובדי המקדש ולא הלוויים, והלוא "התורה הזאת לא תהא מוחלפת"? מסביר הרבי שאין סתירה בדבר. גם לעתיד עובדי המקדש יהיו כוהנים, אלא שנשמותיהם יהיו נשמות הלוויים של הזמן הזה, שייוולדו לעתיד לבוא ככוהנים.

וכך הוא כותב (האיגרת נדפסה בלקוטי שיחות כרך לד, עמ' 310): "להעיר ממה שכתב האריז"ל (בלקוטי תורה ובשער הפסוקים ליחזקאל) שלעתיד לבוא יהיו הלוויים כוהנים. – ועיין תניא פרק נ, שהוסיף בזה 'שהלוים של עכשיו יהיו כהנים לעתיד' – ויש לומר דבזה מיישב הקושיא, שהרי התורה אמרה לנו ולבנינו עד עולם... ומבאר דאלה שעכשיו (ולא בזמן ההוא) הם לוויים, יהיו (כי ייוולדו) כוהנים לעתיד".

שש שנים חלפו מאז הסתלקותו של הראשון לציון רבי מרדכי אליהו זצ"ל. את מקומו, במפעלי התורה שהקים, ממלא בנו, הרב יוסף אליהו . "בכל יום אנחנו מרגישים את החלל הגדול, אבל התחושה מתגברת כשעומדים לפני הכרעות הלכתיות", נאנח הרב יוסף. "לאבא היו כתפיים רחבות, והוא קיבל עליו פסיקות בסוגיות מורכבות וסבוכות. הרבה פעמים אנחנו מצטערים שלא הספקנו לשאול את אבא שאלות חשובות".

הרב יוסף עומד בראש כולל האברכים בקריית משה בירושלים, והוא חולש על מפעל ההוצאה לאור של ספרי אביו. "קרוב לארבע-מאות אברכים מכל החוגים, העדות והחצרות לומדים בכולל", הוא אומר. "הם לומדים הלכה, רבנות, דיינות ומקצתם יוצאים לשליחות בעולם ומעמידים קהילות של תורה".

מה היה סודו של הרב אליהו, שמשך אליו המונים? הבן משיב: "אבא היה מכבד כל אדם ולא כפה את דעתו על איש. אבא נהג לומר – הרי אנחנו מסכימים על תשעים וחמישה אחוזים, בואו נתמקד בהם"... לדבריו, הגישה הזאת באה לידי ביטוי בגיוון הגדול של האברכים בכולל. "יש אצלנו בוגרי ישיבות חב"ד ופוניבז', חסידי ברסלב וספרדים. זו הייתה שיטתו של אבא – אחדות ישראל. הוא פרסם פסקי הלכה לספרדים, לתימנים, לאשכנזים; לכל מגזר פסק לפי רבותיו".

על ימי ההקמה של הכולל, בשנת תשמ"ט, מספר הרב יוסף אליהו: "ביקרתי עם אבא אצל הרבי מליובאוויטש. אבא הציג אותי לפני הרבי וסיפר על הכולל. הרבי נתן סכום מכובד להחזקת הכולל, ובירך שנצליח מעל המשוער. ואכן, הברכה מתממשת בכל יום".

הפגישה של אביו עם הרבי הייתה בעבורו חוויה מיוחדת במינה: "כשהם דיברו בדברי תורה, פתאום הבנת עד כמה אתה לא מבין כלום... השיחה עברה במהירות הבזק מרשב"א לרשב"א, מתוספות לתוספות. הם דיברו בכותרות, בראשי פרקים, ובעומק המעורר התפעלות אדירה".

לדבריו, בקשר שבין אביו לבין הרבי רב הסתום על הנגלה. הוא מדגים בסיפור אחד: "לילה אחד צלצל הטלפון. אבא הרים את השפופרת, ומעברו השני של הקו היה הרבי. 'אתם לפני תיקון חצות?', שאל הרבי, ואבא השיב בחיוב. הם שוחחו כמה דקות והשיחה נסתיימה. מאוד רצינו לדעת מה תוכן השיחה, אבל אבא, שתמיד נהג לשתף ולספר על הרבי, לא דיבר על כך עד יום הסתלקותו".

לצד הכולל פועלת ישיבה למקובלים לזכרו של הרב, 'כרם מרדכי' שמה, ובה לומדים שלושים תלמידי חכמים, בוגרי כולל האברכים. הבן מציין את פעילותה של אימו הרבנית, המוסרת שיעורי חיזוק רבים לנשות ובנות ישראל.

עד כה הופיעו עשרים וחמישה ספרים מתורת אביו, מחציתם נדפסו אחרי הסתלקותו. "באחרונה הוצאנו שני ספרים, ובהם הלכות פסוקות של אבא בהלכות שבת". המסר העיקרי של מורשת אביו: "לאהוב ולכבד כל יהודי, להתמקד במאַחד ולא במפריד. ולא לשכוח, מרבה תורה מרבה חיים".

הקדמת הכוהן לברך בסעודה היא רק כאשר כל המסובים הם בעלי הבית ואין שם אורח, או שכולם אורחים ואין שם בעל הבית. אבל אם יש בסעודה אורח ובעל הבית, אפילו אם בעל הבית הוא כוהן וגדול בחכמה, האורח מברך, כדי שיברך את בעל הבית. ובכל-זאת רשאי בעל הבית לברך בעצמו, או לכבד בברכה אחד מהמסובים. ואורח שנתכבד לברך לא יסרב בלי סיבה, שכן "ממהרים לתת שכר למברך תחילה".

אסור להשתמש בכוהן לצורך פרטי, כי גם עכשיו, שאין לנו קרבנות – בקדושתו הוא עומד. ואם הכוהן מוחל על כבודו – מותר, שהכהונה היא שלו ורשאי למחול, וכל שכן אם יש לו הנאה מזה, כגון בשכר, או שהוא נהנֶה לשרת אדם חשוב.

אולם אין להקל להשתמש בכוהן בדרך של ביזיון, אפילו כשהוא מוחל, אלא אם כן זו פרנסתו ואין לו מלאכה אחרת. ויש אוסרים גם לכוהן להשתמש בכוהן אחר בשימושים האמורים.