בפרשתנו נאמר "ונחשב לכם תרומתכם גו'" (יח, כז). ומכתוב זה למדים דין מיוחד, שידיעת ומחשבת האדם יכולה לפעול על דבר שמחוץ ממנו. וכמו שכתב הרמב"ם "הפריש תרומה במחשבתו, ולא הוציא בשפתיו כלום, הרי זו תרומה, שנאמר, ונחשב לכם תרומתכם, במחשבה בלבד תהי' תרומה" (הל' תרומות פ"ד הט"ז).

הן בצד הלא טוב, עד כמה צריכים להיות זהיר ממחשבה בלתי טובה, כי נוסף על חומר הדבר מצד עצמו הרי זה מזיק גם לעולם סביבו (ראה זכרי' ז, י. ח, יז).

ועל ידי שחושבים רק טוב על זולתו, הרי מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה (קידושין מ, א), והיינו, שהקב"ה יביא שהמחשבה טובה על הזולת תפעול במעשה בפועל, ותגלה בו, מבלי הבט על המצב שבו הוא נמצא, את הטוב שבו, שיבוא לפועל טוב בחיי היום יום בקיום התורה ומצותי'.

בפרשתנו מסופר שקודם שילוח המרגלים לארץ ישראל "ויקרא משה להושע בן נון יהושע" (יג, טז). ומפרש רש"י "התפלל עליו י-ה יושיעך מעצת מרגלים".

ולכאורה צריך ביאור: הרי 'באותה שעה כשרים היו' (רש"י שם, ג), וכמובן בפשטות, באם לא היו כשרים לא הי' משה שולחם, ואם כן, מדוע הוצרך להציל את יהושע מעצתם? ואם מאיזה סיבה הי' צורך בתפילה, מדוע התפלל רק על יהושע ולא על שאר המרגלים?

ידוע ביאור כ"ק אדמו"ר הזקן נ"ע בנוגע להמרגלים, שהטעם לזה שרצו המרגלים לישאר במדבר הוא כי רצונם הי' לעסוק כל היום בעבודה רוחנית כמו שהורגלו במדבר, ולא רצו ליכנס לארץ ישראל שאז יצטרכו לזרוע את שדותיהם ולהתעסק גם בעבודה גשמית, שינתק אותם מעבודתם הרוחנית (לקו"ת ריש פרשתנו, ועוד).

ואכן, ייתכן שמצד דרגתם, ש"כשרים היו" הי' זה טוב עבורם לישאר במדבר ולהתעסק ברוחניות בלבד, וכמו שמצינו צדיקים שלא הי' להם עסק עם גשמיות העולם, וכמאמר רבי שמעון בר יוחאי "אפשר אדם חורש וזורע תורה מה תהא עלי' כו'" (ברכות לה, ב), וכן מצינו בעוד צדיקים (עיין לקו"ת ויקרא יח, א).

(על פי לקוטי שיחות ח"ב עמ׳ 320 ואילך)