מזון רוחני כב סיון
|
|
|
יום שלישי כ"ב סיון - אה"ק: קורח
"ראשית" היום – "יתנו לה'" בפרשתנו נאמרו כמה ממתנות כהונה, שמהותן היא שהראשית והמובחר שבכל ענייני האדם, הנה "ראשיתם גו' יתנו לה'" (פרשתנו יח, יב). וזה שהאדם נותנם לכהן הוא מפני שהכהנים אינם מתעסקים בענינים גשמיים אלא "אני חלקך ונחלתך" (שם, כ), ולכן נחשבת הנתינה לכהן לנתינה להקב"ה. ומזה יש ללמוד בעבודת האדם לקונו: גם בזמן הזה צריכה להיות העניין של נתינה להקב"ה, ובכל נתינה כזו יש לראות שתהי' הנתינה מהיפה והמובחר. ולא מחפציו הגשמיים בלבד צריך ליתן ה"ראשית" שבהם לעבודת ה', אלא גם מהזמן שברשותו של האדם צריך שייתן ראשיתו וחלבו להשי"ת. שהרי, במשך היום עוסק האדם ב"עובדין דחול" ועמל לפרנסתו, ורק חלק מהזמן הוא עוסק בלימוד התורה וקיום מצוותיה, אך זאת עליו לידע שמכיוון שהעיקר הוא התורה והתפילה, הרי "כל חלב לה'", וצריך שראשית היום יהיה מוקדש לעבודתו ית'. וכמובא בספרים (ספר המאמרים קונטרסים לאדמו"ר מוהריי"צ קכח, א. קסה, א) שהדבר מרומז בכתוב (שלח טו, ח) "ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה" גו', "דתיכף ומיד בקום האדם מעריסתו, יתנו לה' תרומה", שכאשר ניעור האדם משנתו הרי זה הזמן הרגוע ביותר במשך היום כולו, ואם כן יש ליתן "ראשית" זו ו"חלב" משובח זה ל"כהן" – לנפש האלוקית ועבודת ה'. ועל כן, מיד בתחילת היום מתפלל, וממשיך "מבית הכנסת לבית המדרש" (ברכות ומו"ק בסופן) ללמוד תורה, ורק לאחר מכן יכול לאכול פת שחרית ולעסוק בדברי הרשות וצרכי הפרנסה. והנהגה זו ליתן את ה"חלב" והעיקר שביום להשי"ת, נובעת מהנחה והבנה ישרה, אשר גם כשברוב היום עוסק בדברי הרשות, מכל מקום אותו מיעוט זמן שעוסק בעבודת ה' הוא העיקרי, וענייני הרשות הם טפלים לו ותכליתם לאפשר לו לעבוד את ה', וממילא פשוט אשר חלק הזמן הניתן לעבודתו ית' צריך להיות המשובח והמובחר ביותר, שהרי זהו עיקר היום! (ע"פ לקוטי שיחות ח"ב עמ' 326 ואילך)
חו"ל: שלח
עונשים מהשי"ת – כדי להעלות ולזכך בפרשתנו מדובר אודות שכאשר אמר הקב"ה למשה גזירת "אכנו בדבר ואורישנו ואעשה אותך לגוי גדול ועצום ממנו" (יד, יב), ענה משה "ושמעו מצרים גו' והמתה את העם הזה גו' ואמרו הגוים גו' מבלתי יכולת ה׳ להביא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע להם וישחטם במדבר" (יד, יג ואילך). ולכאורה דבר זה תמוה ביותר, שהרי המדובר הוא על הריגת שישים ריבוא ישראל, והאם לא מצא משה רבינו כל טענה אחרת מלבד "ושמעו מצרים"? ויש לומר הביאור בזה, על פי מה שמצינו שלשון הכתוב על גזירת הקב"ה הוא "וישחטם במדבר". והנה, שחיטה עניינו הכשרת הבהמה למאכל אדם, ולא רציחת הבהמה בלבד. וכן מצינו בנסיון העקידה שהליכת אברהם "לשחוט את בנו" לא הי' להרוג אותו ח"ו אלא כדי ל"והעלהו שם לעולם" להעלותו ולהקדישו כעולה לה', וכן מצינו בעוד מקומות. וזהו שגם כאן לשון הכתוב הוא "וישחטם במדבר" להשמיענו, שלא הי' גזירה זו כדי להמית את ישראל בלבד ר"ל, כי אם על מנת לזככם ולכפר עוונם, ולהעלותם לחיי העולם הבא. ולכן לא טען משה רבינו להשי"ת על עצם כליית עם ישראל, כיון שגזירה זו היתה כדי להעלותם לדרגה גבוהה יותר, וטענתו היתה רק שהזיכוך באופן זה יביא לחוסר אמונה אצל המצריים, שיאמרו "מבלתי יכולת ה'". (על פי לקוטי שיחות חכ״ג עמ׳ 96 ואילך) |
