נאמר במדרש (במדבר רבה יח, ג. ובכ"מ) שאחד מהדברים ששאל קורח את משה היה "בית מלא ספרים מהו שיהא פטור מן המזוזה" וענה לו משה "חייב במזוזה".

במזוזה ישנן ב' הפרשיות "שמע" ו"והיה אם שמוע", שבפרשת "שמע" נאמר "ואהבת", ופרשת "והיה אם שמוע" ענינה יראה (כמבואר בספרי חסידות).

וכשם שהמזוזה שומרת על הבית וכל אשר בתוכו, כמו כן ב"בית שמלא ספרים", שיש בו תורה - הנה אם אין בו אהבה ויראה אזי חסר בענין התורה, כיון ש"אורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחא לעילא" (תקו"ז ת"י (כה, ב)). וכמאמר חז"ל באבות (פ"ג מ"ט) שרק אם "יראתו קודמת לחכמתו - חכמתו מתקיימת", ו"כל האומר אין לו אלא תורה כו' אפילו תורה אין לו" (יבמות קט, ב).

בתלונות בני ישראל והמרגלים שבפרשתנו מצינו שהדגישו את הטף, באומרם "טפנו יהיו לבז" (פרשתנו יד, ג), וכן במענה של הקב"ה מודגש דבר זה "וטפכם אשר אמרתם לבז יהי' והבאתי אותם וידעו את הארץ גו'" (פרשתנו יד, לא).

ויש לבאר זה בעבודת האדם לקונו, על פי מה שאמרו רז"ל (לק"ט ויגש מז, יב. וראה פסחים י, ב) בשבחו של יוסף שכלכל לחם לפי הטף – כי תינוק מפרר יותר ממה שאוכל, ומן הצורך לתת להם בריבוי כיון שמפררים.

והנה לחם ומזון הנפש – היא התורה הקדושה (ראה תניא פ"ה). ועל פי זה "טף" ש"מפרר יותר ממה שאוכל", הם אלו הקטנים בידיעת התורה, שחלק חשוב מהכוחות שלהם מושקע בענינים אחרים, וגם התורה והמצוות שלהם מעורבים לפעמים בפניות, והלימוד הוא בלי שימת לב ויגיעה הדרושה, ולכן "נתפרר" ונשכח התורה שלומדים יותר ממה "שנאכל" ונקלט אצלם בפנימיות.

(ע"פ אגרות קודש חכ"ז עמ' קעא ואילך)