"כִּי עִקַּר הָרְאִיָּה הִיא הַיְדִיעָה, דְּהַיְנוּ לֵידַע מַהוּת הַדָּבָר שֶׁרוֹאֶה, וְהַיְדִיעָה הִיא בַּמֹּחַ... מֵחֲמַת שֶׁהַדְּבָרִים אֲחֵרִים שֶׁרוֹאֶה מִן הַצַּד מְבַלְבְּלִים אוֹתוֹ, וְכֵן מֵחֲמַת הַפִּזּוּר שֶׁנִּתְפַּזֵּר הָרְאוּת, עַל יְדֵי זֶה הוּא נִקְלָשׁ, וְאֵין בּוֹ כֹּחַ לְהָבִיא הַדָּבָר שֶׁרוֹאֶה לְתוֹךְ הַמֹּחַ. עַל כֵּן צָרִיךְ לִסְתֹּם אֶת עֵינָיו, וּלְצַמְצֵם הָרְאוּת, וּלְכַוְּנוֹ אֶל הַדָּבָר שֶׁצָּרִיךְ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְבַלְבְּלוּ דְּבָרִים אֲחֵרִים... כִּי אוֹר הַתַּכְלִית הַזֶּה הִיא רְחוֹקָה מֵהָאָדָם, וְאִי אֶפְשָׁר לִרְאוֹתוֹ כִּי אִם בִּסְתִימוּ דְּעֵינִין, שֶׁצָּרִיךְ לִסְתֹּם אֶת הָעֵינַיִם לְגַמְרֵי... לְהַעֲלִים עֵינָיו וּלְסָגְרָם מְאֹד, לִבְלִי לְהִסְתַּכֵּל כְּלָל עַל תַּאֲווֹת עוֹלָם הַזֶּה וַהֲבָלָיו. וְאָז יוּכַל לִרְאוֹת וּלְהַשִֹּיג אוֹר הַתַּכְלִית הַזֶּה, שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב".

הראיה, כך נדמה, אליה וקוץ בה, שהרי סגולתה בהתבוננותה, אולם כאן גם רובצת הסכנה לפתחה. העיניים הן המזינות את ערלת הלב, ומשקיעות את האדם בעולם של תאוות. המציאות היום יומית שבקרבה אנו חיים עם כל הפיתויים שיש בה, היא בחינת 'הדברים הקרובים' שמבלבלים את הראות ולא מאפשרים לראות מרחוק – "מֵרָחוֹק ה' נִרְאָה לִי" (ירמיהו לא, ב).

במקום אחר כתב רבי נחמן על הפסוק שפותח את קריאת שמע (דברים ו, ד): "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אלוקינו ה' אֶחָד", את הדברים הבאים (ליקוטי מוהר"ן, חלק א, לו, ג): "לְפִיכָךְ כְּשֶׁקּוֹרִין פָּסוּק רִאשׁוֹן שֶׁל קְרִיאַת שְׁמַע, צָרִיךְ לְהַעֲצִים אֶת עֵינָיו".

הרב איתמר אלדר, מתוך האתר בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון: http://etzion.org.il/he/home