ויש ללמוד מזה הוראה נפלאה בעבודת האדם לקונו:

הרי בזמן ההוא היו ריבוי אנשים בבני ישראל, ועד למשה ואהרן עם שבעים הזקנים וכו', ומכל מקום חילול השבת שנעשה על ידי אדם אחד בלבד נחשב ל"גנותן של ישראל" כולם!

והטעם לזה הוא כי תפקידם של כל אחד מישראל הוא לוודאות שלא יהי' יהודי שיכול לבוא לידי דבר בלתי רצוי, ולכן חטא של יהודי אחד בלבד נחשב ל"גנותן של ישראל", כל העם כולו, כי מזה ראי' שלא פעלו מספיק בדבר זה.

(ע"פ שיחות קודש תשמ"א ח"ג עמ' 733 ואילך)　

והנה, כפי המובן בפשטות, מה שנקבע שמחנה דן ילכו בסוף כל המחנות מורה על כך שהם הפחותים שבשבטים, אך מכך ששבט דן היו משיבים "אבידותיהם" של כל השבטים, משמע שיש בדרך עבודתם עילוי גדול כל כך שיכולים להשלים ולתקן עבודתם של שבטים אחרים.

ועל פי זה מובן מה שמחנה דן ה"נמוכים" דווקא הם אלו שמשיבים "אבידות" השבטים האחרים, כי מחנה דן עיקר עבודתם את השי"ת הייתה באופן של ביטול והכנעה וקבלת עול, שעושים כל מה שמצטווים בלא להרהר. ואחת המעלות בעבודה זו היא, שכאשר עבודת האדם "בנויה" ומבוססת על הבנה שכלית או הרגש הלב, הרי יסוד זה אינו יציב וחזק ויכולים להיות בו שינויים ח"ו, שהרי הבנתו של האדם והנחות שכלו עשויים להשתנות מזמן לזמן, ורק כאשר היסוד והבסיס לעבודה הוא "קבלת עול" פשוטה ותמימה, אזי זהו דבר שאין בו שינויים ולא שייכים בו פירכות, ועבודת האדם יציבה ואיתנה.

ולכן, שאר השבטים, על אף היותם "קרובים למשכן" ויש בעבודתם טעם לשבח של הבנה השגה והרגשה, הרי דווקא משום היותם מבינים ומרגישים בקדושה, יכול להישמט מהם ח"ו הבסיס והיסוד של קבלת עול פשוטה – "מאבד מה שנותנים לו". ו"אבידה" חשובה זו "משיבים" להם מחנה דן בעלי הביטול וקבלת עול פשוטה, שהם אלו המקרבים אותם, מעוררים בהם את ההתבטלות להשי"ת ומביאים אותם לעבודת הבורא ית"ש.

(ע"פ לקוטי שיחות ח"א עמ' 103 ואילך)

לזכות

לרגל יום הולדתה ביום ט"ז סיון

*

נדפס ע"י הורי'

הרה"ת יוסףיצחק וזוגתו מרת חנה שיחיו

יה"ר שיזכו לגדלה לתורה, לחופה ולמעשים טובים