פנינה יומית... יז סיון
|
|
|
יום חמישי י"ז סיון - אה"ק: שלח
מדוע שיעור הנחתום קטן משיעור הבעל הבית? בנוגע לשיעור מצות חלה הכתוב בפרשתנו, כותב רש"י "חכמים נתנו שיעור לבעל הבית אחד מעשרים וארבעה, ולנחתום אחד מארבעים ושמונה" (טו, כ). ויש לבאר החילוק בין שיעור חלה לבעה"ב לשיעור הנחתום: בנוגע לענין ה"חלה" מבואר שתוכן מצוות חלה הוא ההכרה בזה שלא יגיעת האדם ועבודתו מביאה לו את התבואה, כי אם הקב"ה לבדו הביא לו את הברכה, ובמילא אין התבואה והעיסה שייכים לו, אלא להקב"ה. ולכן הוא נותן את "ראשית עריסותיכם" – "תרומה לה'", להראות שבאמת שייכת העיסה להקב"ה (ראה בזה בלקו"ש חי"ח עמ' 183 ואילך, וש"נ). והנה, מבואר בספרים, אשר בעל עסק רואה את ההשגחה העליונה יותר מבעל תורה, כי בעל עסק צריך לעשות פעולות שונות כדי להרוויח מעסקו, והצלחתו תלוי' בתנאי המקום והזמן, עליית וירידת השערים וכו'. ובכל זה רואים לעתים תכופות בגלוי שמסבב הסיבות ית' הוא זה שגרם להצלחתו במסחר. אך הבעל תורה, שמקבל בדרך כלל את פרנסתו הקצובה מן המוכן, אין הוא רואה השגחה זו בגלוי כל כך. ועל פי זה יש לבאר חילוק שיעור החלה בין הבעה"ב להנחתום: האופה את העיסה בבית אינה מודע בדרך כלל לפרטי הדבר, איך הרוויחו את הכסף לקנות את העיסה, אלא מקבל הוא את הדבר מוכן לאפי', ובמילא אין הוא מרגיש כל כך איך שהעיסה קשורה ותלויי' בברכת הקב"ה. ולכן עליו לתת שיעור גדול "א' מכ"ד", כי אצלו נדרש זהירות גדולה יותר שלא לשכוח שהכל בא מאת הקב"ה. אך הנחתום, שהוא בעל עסק, ואופה את העיסה לפרנסתו באופן הבא על ידי מסחר עם כל התנאים הנ"ל, הרי הוא רואה בעסקו כבר שההצלחה תלוי' בהקב"ה השולח לו את פרנסתו, ולכן אצלו מספיק "א' ממ"ח", כי גם שיעור זה משמרו מהטעות שהצלחתו תלוי' רק בו. (ע"פ לקוטי שיחות חי"ח עמ' 185 ואילך)
חו"ל: בהעלותך
לוותר על רווח אישי ולקיים רצון הקב"ה בפרשתנו כתוב שכאשר "ויסעו בני ישראל למסעיהם ממדבר סיני" (פרשתנו י, יב), היו השבטים מסודרים בארבע מחנות, ואחרון לכולם הי' מחנה דן – "ונסע דגל מחנה בני דן, מאסף לכל המחנות לצבאותם" (שם, כה). ופירשו חז"ל תיבות "מאסף לכל המחנות" "שהי' שבטו של דן . . נוסע באחרונה, וכל מי שהי' מאבד דבר הי' מחזירו לו" (הובא ברש"י כאן). ויש לבאר ענין זה שמחנה דן הי' אחרון לכל המחנות, והטעם שדווקא מחנה דן הי' "מאסף לכל המחנות" בעבודת האדם לקונו: עם ישראל משול הוא לגוף שלם. ישנם כאלו שהם בבחינת "ראש", והיינו, שעבודתם היא באופן ששכלם ומוחם מלאים בידיעת הבורא ותורתו. וישנם כאלו שהם בחינת "רגל", שכמו שהרגל עבודתה אינה באופן של הבנה והשגה, ואף לא ברגשי אהבה ויראה, אלא כל מציאותה הוא לציית לרצון האדם ולהוליכו ממקום למקום מבלי להבין, כמו כן עבודתם של בחינת "רגל" היא בהכנעה ובביטול לרצון השי"ת לעשות ככל אשר יצווה מבלי להרהר ולנסות להבין הדברים בשכלם. וזהו שמחנה דן הוא בסוף כל המחנות, משום שעבודתם היתה בפשטות ובתמימות בלא הבנה השגה, ולכך הרי הם כ"רגל" שאין בה דעת והרגש, ועבודתם היא הנמוכה ביותר, וראוי להם שיסעו בסוף וב"רגלי" המחנה. אך דווקא מחמת עבודתם את השי"ת בבחינת "רגל" היו הם דוקא אלו ה"מאסף לכל המחנות", כי הי' מורגש אצלם בפשטות שמטרת העבודה אינה להיטיב לעצמם ולחפש צרכיהם הגשמיים או אפילו הרוחניים, כי אם לקיים רצון הבורא ית"ש שאליו הם בטלים ואת עולו הם מקבלים לעשות ככל אשר יצווה, ומשכך, הרי מרצונם ובבחירתם בוחרים לעצמם מקום בסוף המחנה, בכדי להשיב אבידותיהם ושגיאותיהם של שאר המחנות. ואף שבעקבות כך מתרחקים הם ממחנה שכינה ומהמשכן, הרי מטרתם היא לא לדאוג לעצמם ולהתעלותם, כי אם לקיום רצון הבורא ית"ש – ואם רצונו ית' הוא שיתרחקו מהמשכן, ולעזור ליהודי שני, הרי הם מצייתים וממלאים רצונו ית' בקבלת עול. (ע"פ לקוטי שיחות ח"א עמ' 103 ואילך)
לזכות החתן הרה"ת חנוך יעקב הלוי והכלה מרת חי' מושקא שיחיו וויינבערג לרגל נישואיהם בשעטו"מ ביום רביעי ט"ז סיון ה'תשע"ו
יה"ר שיזכו לבנות בית נאמן בישראל על יסודי התורה והמצוה * נדפס ע"י הוריהם הרה"ת לוי הלוי וזוגתו מרת שטערנא שיחיו וויינבערג הרה"ת יוסף יצחק וזוגתו מרת שטערנא שרה שיחיו פלטיאל
לזכות הילדה חיה מושקא תחי' לרגל יום הולדתה ביום ט"ז סיון * נדפס ע"י הורי' הרה"ת יוסףיצחק וזוגתו מרת חנה שיחיו לביא
יה"ר שיזכו לגדלה לתורה, לחופה ולמעשים טובים מתוך בריאות, נחת והרחבה |
