"וכי תשיג יד גר ותושב עמך ומך אחיך עמו ונמכר לגר תושב עמך או לעקר משפחת גר, אחרי נמכר גאלה תהיה לו אחד מאחיו יגאלנו" וגו' (ויקרא כה,מז-מח). 'בא ואמר לו: הרי אני נמכר! יכול הזקק לו? תלמוד לומר "אחרי נמכר" הא אין אתה נזקק לו אלא משימכר' (ספרא) לכאורה הדין הזה הוא מוזר, בא אחיך (שהרי מדובר "אחרי נמכר גאולה תהיה לו מאחיו" משמע שאחיו לא נזקק לו עד שימכר) ואומר שהוא הולך למכור את עצמו לגוי, וכולם מתעלמים ממנו, ואפילו משפחתו? וזה לא שלא חוששים שיעלם בגוים, שהרי מיד מובא '"גאולה תהיה לו" מיד, אל תניחנו שיטמע', הרי שכן חוששים שיטמע בגוים. וכן, 'דתני דבי רבי ישמעאל: הואיל והלך זה ונעשה כומר לעבודת כוכבים אימא לידחי אבן אחר הנופל? תלמוד לומר "אחרי נמכר גאולה תהיה לו אחד מאחיו יגאלנו"' (קידושין כ,ב). אם כן כיון שחוששים שיטמע בגוים, ולא מוותרים עליו גם כשהגיע לתחתית (להיות שמש לע"ז- 'זה הנמכר לעבודת כוכבים עצמה - לחטוב עצים ושאר צרכיה ולא לשם אלהות' [רש"י]) אז למה לא מראש לא לעזור לו לפני שמוכר עצמו לגוי?- בפשטות אין הכוונה שלא עוזרים לו, שהרי יש מצוות צדקה וגמ"ח, אלא הכוונה שרוצה הרבה כסף לחיות בעושר, או אפילו סתם כך רוצה יותר ממה שנותנים לו, ולכן התורה לא מחייבת להכנס לסחטנות מצדו, אלא מתעלמת, אבל אם כבר נכנס לצרה הזו של עבדות לגוי, אז לא מתעלמים ממנו בזה. או שסתם כך התורה מעמידה שלא ימכור עצמו לגוי, שחושש שהגוי ישעבדהו קשה בלי רחמים, כיון שאין בהם את מידת הרחמים של ישראל, ולכן לא באמת יעשה זאת, מקסימום ברגע האחרון שיבוא לימכר, ימכור עצמו לעבדות ליהודי כעבד בדין 'מוכר עצמו'. אולם ניראה שיש כאן עניין נוסף, שהנה מובא בספרא בפס' קודם (וכן מביאו רש"י) '"וכי תשיג יד גר ותושב עמך" מי גרם לזה שיעשיר? דבוקו עמך. "ומך אחיך עמו" מי גרם לזה שיעני? דבוקו עמו'. הכסף אינו סתם עניין של חול, אלא יש בכספו של אדם משום קשר לקדושה, גם אם לא רואים זאת, הכסף קשור לקדושתו, כדי שיעשה בו דברים חיובים ע"פ מה שייעדו לו משמים שיעשה בחייו. לכן כאשר הגוי דבוק בך, מימלא לומד ממעשיך ולכן מקדש קצת את העולם כמוך, ולכן ניתן לו עושר כדי לעשות דברים חיוביים. ואותו דבר גם להיפך, היהודי שנידבק בגוי מתקשר אליו ולומד ממעשיו, ולכן סופו שיעני. עניין זה נראה שורש דברי הגמ' בקידושין (כ,א-ב) 'דתניא רבי יוסי ברבי חנינא אומר: בא וראה כמה קשה אבקה של שביעית, אדם נושא ונותן בפירות שביעית, לסוף מוכר את מטלטליו, שנאמר (ויקרא כה, יג) "בשנת היובל תשובו איש אל אחוזתו" וסמיך ליה "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך" דבר הנקנה מיד ליד. לא הרגיש לסוף מוכר את שדותיו, שנאמר (ויקרא כה, כה) "כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו" לא באת לידו עד שמוכר את ביתו, שנאמר (ויקרא כה, כט) "כי ימכור בית מושב עיר חומה". מאי שנא התם דאמר לא הרגיש, ומאי שנא הכא דאמר לא באת לידו? כדרב הונא, דאמר רב הונא: כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו. הותרה לו סלקא דעתך? אלא נעשית לו כהיתר. לא באת לידו עד שמוכר את בתו, שנאמר (שמות כא, ז) "וכי ימכור איש את בתו לאמה", ואע"ג דבתו לא כתיבא בהאי ענינא, הא קמ"ל: ניזבין אינש ברתיה ולא ניזיף בריביתא, מאי טעמא? ברתיה מגרעא ונפקא, והא מוספא ואזלא. לא באת לידו עד שלוה ברבית שנא' (ויקרא כה, לה) "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך" וסמיך ליה "אל תקח מאתו" וגו'. לא באת לידו עד שמוכר את עצמו, שנאמר (ויקרא כה, כה) "וכי ימוך אחיך ונמכר לך" לא לך אלא לגר, שנאמר (ויקרא כה, מז) "לגר" ולא לגר צדק, אלא לגר תושב, שנאמר "גר תושב". "משפחת גר" זה עובד כוכבים, כשהוא אומר "לעקר" זה הנמכר לעבודת כוכבים עצמה' וכו'. הרי שהגמ' מעמידה את הגעתו למכור את עצמו בשל חטאיו, שהממון קשור בקדושתו. ובפרט מובא בשל אבק שביעית 'אבקה של שביעית - איסור הקל שבה, העושה סחורה בפירותיה, דהוה ליה לאו הבא מכלל עשה: "לאכלה" ולא לסחורה' (רש"י) הרי שחטאו הוא בהקשר לממון, וזה מזכיר את העניין שהספרא מעמיד את עושרו של האדם בהשפעה מדבקותו בגוי או ביהודי, שיחד עם דברי הגמ' יוצא שההשפעה היא ע"י פעולתו בממונו בהקשר לדבקותו בקדושה ע"י הגוי או היהודי. ולכן מובא על שעבר על ביטול מצות עשה, שאין זה ניראה חמור, כך בדבקותו עם הגוי יוצא שלא מזלזל באיסורים ממש, אבל קצת זילזל שזהו בעשה, בשל שהתרחק מהקדושה. ולכן מובא בפרשת בהר, כיון שבשמיטה מוכח על ההקשר שבין הקדושה והממון, שהארץ עושה פי שלוש, ובשביעית מפקירים השדות, לומר שהכל של ה' ולא שלנו '..שלא תנהוג בהם כבעל הבית אלא הכל יהיו שוים בה אתה ושכירך ותושבך' (כה,ו. רש"י). לכן כיון שהעני סימן שדבק בגוים ולכן קודם דורשים שיתרחק מהגוי, ולא ישר נותנים לו כסף כשמאיים לימכר לגוי. כיון שעד שלא יתנתק מהגוי ימשיך לידרדר, וגם כשנעזור לו, זה לא יעזור לו לקום על רגליו, לכן מתחזקים ולא נותנים לו עד שיתרחק מהגוים (עצם זה שמאיים לימכר לגוי סימן שיש לו דבקות בהם, קשר איתם) שאז יחזור לדרך המלך, לה', ולא שישאר בקשרו וימשיך לידרדר רוחנית וממונית. אבל אם כבר מכר עצמו לגוי, שהגיע לדרגה כ"ך נמוכה שיש חשש שיטמע, אז כבר לא חושבים שיתחזק בעצמו, אלא קרוב להאבד לגמרי, ולכן אז מצוה לגאלו, ומימלא גם אחרי שהיה תחת יד הגוי, ויודע מהו הגוי באמת, מידותיו הקשות והרעות, אז מימלא כבר יתרחק ממנו מעצמו אח"כ. לכן 'מנין שאחיו מאביו קודם לאחיו מאמו? תלמוד לומר "אחד מאחיו יגאלנו"' (ספרא כה,מח), שמדוע אחיו מאביו קודם? בפשטות זה משום שיש בו דין ירושה, ולכן קשור אליו ממונית, ומימלא קודם לגאלו ממונית, אלא שאם כך אז אחיו מאמו יגאלנו אחרי "דודו" וגו', מדוע הוא גואלו לפניו (שפשטות 'קודם לאחיו מאמו' משמע שהוא ישר אחרי אחיו מאביו)? (אפשר שאין הכוונה שאחיו מהאם בא אחרי אחיו מהאב, אלא שמדייק שמה שנאמר "מאחיו" אין הכוונה כל אח שהוא, אלא דווקא אחיו מהאב, אבל אחיו שמהאם הוא נידחה מחיוב לפדותו, ובסוף יגיע גם אליו דרך האב, ע"י מקרה שלא יהיו לו קרובים עד שיגיע גם אליו, שהרי ממשיכים לחפש קרובים עד שימצאו, כך שבסוף יתכן שיגיעו גם אליו דרך האב. אולם זה דחוק מאוד להעמיד כך בלשון הספרא, שפשוטו משמע שבא לומר שבין האחים יש סדר קדימות, שכך אחיו מהאב קודם לו, והוא [אח מאם] בא ישר אחריו.) בפשטות זה מטעם שאחיו יותר קשור אליו בקרבה, ולכן מצד זה יש לאח לפדותו לפני דודו אע"פ שזה יורשו והוא לא. אולם אפשר שזה מצד ענייני הקדושה, שיש קשר קדושה מצד האב, שלכן דרכו עוברת הכהונה והלויה. וכן מצוה על האב ללמד תורה, ולכן מצד תורתו קרוב יותר לאחיו מאב (הקדושה שבה, מצד קדושתה העצמית, וגם מצד קשרו למעשי המצוות ע"פ תורתו שלמד, שע"פ עשיית המצוות נותנים לו את ממונו לתקן בעולם כראוי לעשייתו בעולם, ע"פ מהותו וקשרו למצוות והממון שאיתם) ולכן הוא קודם לגאלו. אבל האח שמאם קרוב יותר בדרכיו וקדושתו לאחיו מאשר לדודו כיון שלא גדלו יחד באותו בית, ולכן לא קרובים במעשיהם, וגם קרוב יותר מצד ששניהם מאותה אם ולכן השפיע בדומה "ואל תטש תורת אמך" (משלי א,ח).