ויש לומר הביאור בזה:

כהן הדיוט וכהן גדול　 שני בחינות שונות הם: כהן הדיוט, המותר לטמא לקרובים, מרמז על בחינה נמוכה יותר, השייכת לטומאה. וכהן גדול, יש בו קדושה עליונה ביותר, ולכן אסור לו ליטמא אפילו לקרובים, כי קדושה זו מובדלת לגמרי מענין הטומאה.

והנה, בעולם הזה הגשמי, אי אפשר שיהי' האדם מובדל מענין הטומאה לגמרי, כי הגוף גשמי הוא, ומעצם טבעו שייך הוא לבוא לידי טומאה. ולכן מוזהר הכהן גדול שלא לטמא עצמו, כי אם לא יזהר בזה, שייך שיבוא לידי טומאה.

אמנם, כאשר מדובר אודות בחינות הכהן הדיוט וכהן גדול שלמעלה, ברור שאין הדבר כן, כי הרי שם אין הגבלות של גוף גשמי ח"ו, וא"כ, כפי שבחינות אלו הם למעלה, הרי הכהן הדיוט שמותר הוא ליטמא, מרמז על בחינה 'נמוכה' יותר בקדושה, ששייכת "ליטמא" כביכול, אך הכהן גדול, שקדושתו מובדלת מענין הטומאה, מרמז על קדושה עליונה ביותר, שמובדלת היא מטומאה לגמרי, ואיאפשר לטמאותה.

ומעתה יובן שמצד זה שנקרא הקב"ה "כהן הדיוט", צריך לומר שזה "שנטמא" למשה הוא מצד היותו קרוב. אך מצד היות הקב"ה "כהן גדול" אין הדבר מוקשה כלל, שהרי דרגת "כהן גדול" מובדלת היא מטומאה לגמרי, ואי אפשר "לטמאותה" כלל.

(ע"פ לקוטי שיחות ח"ז עמ' 153 ואילך)

ויש לומר שבזה טמונה הוראה נפלאה בדרכי העבודה עם הזולת:

ישנם שני אופנים בדרך קירוב בן ישראל לעבודת השי"ת: א. להדגיש ביותר את הענין של "סור מרע", על ידי האזהרה ותיאור העונשים לאחרי מאה ועשרים שנה וכיוצא בזה. ב. להדגיש בעיקר את הענין של "עשה טוב", היינו, היוקר והעילוי דלימוד התורה וקיום המצוות, וגודל מעלתו של כל אחד ואחד מישראל, שניתנה לו הזכות הכי גדולה לקיים תורה ומצוות.

ועל זה　 באה ההוראה מתחילת פרשתנו:

כאשר מקהילים את בני ישראל כדי לדבר עמהם אודות "גופי תורה", הרי התחלת הדיבור צריכה להיות בהדגשת גודל מעלתם של ישראל "קדושים תהיו כי קדוש אני", שגדולה מעלת ישראל ביותר וביותר, עד לעילוי שהוא בדוגמת מעלת קדושתו של הקב"ה!