כל מידות שאדם מודד בהם, מצווה הוא בפרשתנו (יט, לה-לו) שיהיו מצודקות ומכוונות – "מאזני צדק, אבני צדק, איפת צדק והין צדק", ומוזהר שלא יעשה את המידה במשקל חסר – "לא תעשו עוול במשפט, במדה, במשקל ובמשורה". ובפ' תצא מוסיף שמוזהרים אנו גם שלא יחזיק האדם בנוסף ל"אבן שלימה" גם אבן חסירה – "אבן ואבן . . איפה ואיפה גדולה וקטנה" (תצא כה יג-טו).

בפרשתנו מובא דין כיסוי הדם (יז, יג): "ואיש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר".

והנה כתב הרמב"ם ש"כיסוי הדם . . נוהג בחולין ואינו נוהג במוקדשין" (הל' שחיטה פי"ד ה"ב). ויש לבאר הענין בעבודת האדם:

"דם" הוא החיות של האדם, כמ"ש "הדם הוא הנפש" (ראה יב, כג). והחיות של האדם צריכה להיות בעניני קדושה, שכל דבר שבקדושה צריכים לעשותו בחיות והתלהבות גלויה. מה שאין כן עניני חול - דברי הרשות של האדם, צריכים לעשותם בלי חיות, "בלא לב ולב", כי עניני הרשות צריכים לעשות לא בשביל הנאת גופו, אלא "כל מעשיך יהיו לשם שמים" דוקא, כדי לעבוד את הבורא.

וזהו תוכן הפנימי שבמצות כיסוי הדם, שבעניני חול ועולם הזה צריכים לכסות את הדם, שלא יהיה ניכר בהם חיות והתלהבות. ומכסים את הדם בעפר דוקא - כי עפר מורה על שפלות והכנעה, כמו שכתוב "ואנכי עפר ואפר" (וירא יח, כז), וכאשר האדם עוסק בדברי הרשות צריך לעורר בנפשו את הביטול וההכנעה, להיות חרד שלא להמשך אחר תאוות הלב ולעסוק בדברי הרשות בשביל הנאת הגוף, אלא צריך להכניע את תאוותיו והתלהבותו בעניני העולם, שכל כוונתו תהיה רק לשם שמים.

(ע"פ לקוטי שיחות חל"ז עמ' 52 ואילך)