האם יש קשר בין (1 תגובות לחידוש זה)
האם יש קשר בין "חינוך ילדים" "להשקפה צרופה"?!
וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה': וַיֹּאמֶר ה' לָהּ שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר: וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת וְהִנֵּה תוֹמִם בְּבִטְנָהּ: וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו: וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו... (כ"ה כ"ב – כ"ו).
בעזרת ה' נבאר את הפסוקים על דרך "הרמז", ונשתדל לאמץ את המסר הטמון בהם. אך קודם לכן, חשוב להבהיר ולהדגיש פרט חשוב:
רבקה אמנו הייתה יראת אלוקים ודאגה וחרדה לחינוך ילדיה - עוד בטרם יצאו בניה לאוויר העולם!!! (רד"ק וכלי יקר כ"ה כ"ב). ומה שבעזרת ה' נבאר להלן את הפסוקים על דרך "הרמז", זה לא קשור כלל לרבקה הצדקת, אלא זה מסר המכוון "אלינו", בנושא "חינוך הילדים".
******************************************************
בשעה טובה ומוצלחת נשברה הצלחת, ואילן ואילנה מְיִשׁוּב "אלונים", באו בברית הנישואין. תמו ימי "השבע ברכות", חלף גם "הירח דבש", אך עדין לא תמו החגיגות - וכעבור שנים עשר ירחים נולד להם בנם במזל טוב, אשר קיבל את השם "אלון" - בן אילן ואילנה.
זכו ההורים המאושרים וברכת ה' פקדה את ביתם, והמשפחה "התעבתה" והתעצמה - ולאלון נוספו אחים נוספים, ועל דלת חדר הילדים כבר לא היה כתוב החדר של "אלון", אלא החדר של: אלון, שקד, איקליפטוס, פפאיה...
וכמו באגדות, בהתחלה הכל היה נחמד, ההורים ניהלו את הממלכה וצלחו על המלאכה ביד רבה ויד רמה, מבלי עוררין ומערערין. אלא שלא לעולם חוסן, ויום אחד השמיע הבן הבכור "זמירות חדשות", זמירות חצופות וכלל לא עדינות.
כמובן שהנושא עלה לכותרות, והוריו העמידוהו על מקומו - ולא הפקירו את חינוכו.
אך למרבה הצער וההיגון, ככל שהזמן התקדם יותר, כך חינוכו התדרדר יותר ויותר, ומחוצפן קטן הוא הפך לחוצפן גדול.
הבעיה היא שהילד לא היה "רע מושלם", אלא היה מעורבב בו גם טוב וגם רע. מצד אחד היה לו "פה גדול" ולא כל כך נקי, אך מצד שני היה לו "לב גדול" רחום וחנון ארך אפים ורב חסד. מחמת הסתירה הזו, לא ידעו הוריו כיצד להתמודד עם העניין.
אך נס גדול היה לאילן ואילנה! והוא, שהם היו כפופים לרב, וביתם היה מונחה על פי דעת תורה, וכל בעיה שעלתה בחייהם - הייתה מוכרעת על ידי רבם.
וכמו תמיד - גם הפעם, לא חשו ולא וחסו ההורים על כבודם ומעמדם, ופנו אל רבם הנערץ ושאלו בעצתו.
שמע הרב את הבעיה, הרהר מספר שניות, ולאחר מכן אמר:
הורים יקרים ומתוקים. מתוך היכרותי את אישיותכם לעומק, חפץ אני לאלפכם בינה וללמדכם קטע קטן בפרשת "תולדות", אשר נוגע בבעייתכם - וכדלהלן:
וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ - כאשר מגלה האמא "סתירות" בחינוך ופעם הילד מתנהג כמו "יעקב" ופעם כמו "עשו", חייבת היא לעשות את החשבון הבא:
וַתֹּאמֶר "אִם כֵּן" - אם באמת חינכתי את הבן כהוגן ובשלמות.
לָמָּה זֶּה - כיצד יתכן "התוצאה הזו"? מדוע הילד לוקה בחינוכו ואין הוא מעוטר במידות טובות ומושלם ביראת ה'?
אָנֹכִי - כנראה "בי" הבעיה. מסתבר שהדוגמא האישית ששידרתי לא הייתה מושלמת, ובשלי הסער הזה.
וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה' - אמא הגונה שאיכפת לה מחינוך ילדיה באמת, לא כובשת את הבעיה - אלא רצה לרב ומבררת היכן שגיאתה.
וַיֹּאמֶר ה' לָהּ - הכוונה "לרב" (שליח ה' מכונה ה' - עיין רד"ק ורשב"ם י"ח י"ג).
את יודעת למה הילד מתנהג "בסתירה רוחנית", (מצד אחד הוא "תורני וקדוש" - ומצד שני הוא לא מתבטל אליך ומתחצף)? משום...
שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ - אצלך "בשורש", בבטן, יש שתי השקפות מעורבבות, וחול וקודש משמשים שם בערבוביה.
"מצד אחד" - את מכבדת את התורה. אך "מצד שני" - את דוגלת בחופש הביטוי, בשוויון בין גדולים לקטנים, בזכות הציבור לדעת. בקיצור, השקפת עולמך מושתתת גם על הקידמה והנאורות שמפריחה התקשורת.
וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ - ושתי הגישות הסותרות הללו שיוצאות מתוך מעיך ומושמעות בבית.
יִפָּרֵדוּ - הם אלו הגורמות להפרדה והפרטה ופיצול והרס בחינוך הילד.
וּלְאֹם מִלְאֹם - הילד מקבל גם את ההשקפה של האומה היהודית - וגם את ההשקפה של אומות העולם.
יֶאֱמָץ - והא מאמץ את שתי ההשקפות כאחד.
"וְרַב" יַעֲבֹד "צָעִיר" - זו הסיבה הגורמת לעיוותו ואחיזתו "שרב" - (ההורה), צריך לכרוע ברך לכבוד "הצעיר" (הילד).
וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת - (גימטרייה עם הכולל) "זה לא היה נראה לאמא כל כך מדויק"!
נראה לה שהרב מגזים בדבריו - ומאשימה במה שאינו נכון.
וְהִנֵּה תוֹמִם בְּבִטְנָהּ - אך כאשר בחנה האמא את עצמה "כראוי", בלי נגיעות, התברר לה שבאמת בבטנה יש "תאומים". גם "דעת תורה" - וגם "דעות זרות", ובאמת השקפתה אינה צרופה וברה, אלא היא מעורבת.
באותו רגע שהאמא קלטה את טעותה, היא שינתה גישה וכיוון. כבר לא דִקְלֵמוּ בביתה את המילים "שִׁוְיוֹן", "חופש הביטוי", "זכות הציבור לדעת", אלא דִקְלֵמוּ שם "כיבוד הורים", "טוהר הלשון", הפנימו את המושג "צנעת הפרט", חיזקו את הנקודה של "ברוך אלוקינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן הטועים". בקיצור, עמלו על "טהרת ההשקפה". ובאמת, לא חלפה תקופה ארוכה - והשינוי נתן את אותותיו בילד המרדן.
וַיֵּצֵא "הָרִאשׁוֹן" אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו - הבן "מהתקופה הראשונה", אכן שיקף את התנהגות "עֵשָׂו".
וְאַחֲרֵי כֵן - אך לאחר השינוי ההשקפתי והחיזוק שנעשה בבית.
יָצָא אָחִיו - זה כבר לא היה אותו ילד. הוא פשוט הפך למישהו אחר. עדין יותר, רגיש יותר, מתוק יותר!!!
******************************************************
אכן "חינוך הילדים", זו מלאכה דקה מן הדקה, וכדי להצליח בה, חובה להקפיד על טהרת ההשקפה. וכבר אמר אותו גדול (כמדומני שזה הרב פינקוס זצ"ל) שההצלחה בחינוך הילדים מורכבת משתי חלקים. 50% דוגמא אישית ו-50% תפילה. ומי שמזייף בשתי החלקים הללו, וכל שכן מי שמציג דוגמא אישית "פגומה", ומגדל את ילדיו מתוך השקפה "תורנית - רחובית", (תורנית "מתקדמת"), הרי הוא פוגם את נפש בניו, ואין לו שום זכות להתלונן על התוצאות. בעצם יש לו זכות להתלונן. על עצמו! שהרי הוא סילק את "הסייעתא דשמיא" מביתו - במו ידיו!!!
זו הסיבה שבדור שלנו "חינוך הילדים" הפך למכת מדינה - למרות "הפריחה והשגשוג" של עולם היהדות. משום שהעבודה היום היא על "המסביב", על התפאורה החיצונית, אך נושא ההשקפה "הצרופה" - לא כל כך תופס אצלנו מקום, וכבר העניין הפך לבדיחה. רוצים דוגמא?
ישנם שבועונים, עיתונים, מוספים וירחונים למינם, אשר נועדו לקהל שומרי המצוות. (הכוונה "לארנקם" של קהל שומרי המצוות).
כמובן שבשביל לְתָמְכֵר את העיתון, צריך לתת לו צביון "תורני". כיצד עושים זאת? פשוט! עושים מדור "חינוך ילדים", מדור "שלום בית", מדור "השקפה ואקטואליה לאור הפרשה"... נכון שזה נשמע מצוין?
אלא שלא תמיד שמים לב לכך שפעמים (רבות) המאמר מוגש על ידי דוקטור "הוגה דעות" - ולא על ידי רב שהשקפתו צרופה וזכה. וכאשר אתה ממשמש ובולש מי זה אותו דוקטור, אתה מגלה שהשקפתו נשאבת מכל מיני חכמות זרות, מחקרים וכדו', וכלל לא מושתת "רק" על חכמנו זיכרונם לברכה.
וכיוון שאותו "כתב ומגיש" שוזר את הגיגיו במשפטים שנונים וכובשים, עסיסיים ועשירים המתובלים בחרוזים והלצות, כבר בטוחים הקוראים שדבריו הם "תורה מסיני". והם לא יודעים שבמשקפים של תורה, לאותו מאמר בעיתון קוראים "תרבות יוון"!!!
למי שלא יודע, היוונים היו אדיבים ומתורבתים, הם לא היו רעים ואכזרים כמו היטלר המן ופרעה. אלא שבסך הכל הם דגלו "בהשקפה מודרנית ומתקדמת" בהתאם לרוח הזמן והקידמה, ועל זה בעצם הייתה מלחמת המכבים. (לאחר מכן זה התפתח למלחמה של ממש "רוחנית וגשמית").
אכן כל השקפה שאינה שאובה "בשלמותה" מחכמינו זיכרונם לברכה, כל "השקפה מתקדמת", נכללת במילים "תרבות יוון". ואנשים לא מבחינים בכך, ושואבים מאותו עיתון וירחון את "חינוך ילדיהם", והם לא רואים בכך סתירה ותמיהה. היש בדיחה גדולה מזו?
(אין ספק שהקטע הנ"ל יהא לצנינים בעיני רבים. אך מי שמעוניין באמת "האלוקית" ולא באמת "החברתית", מוזמן לבדוק את העניין מול "גדולי ישראל", ולהיווכח בצדקת הדברים).
זה מה שאמרנו מקודם. "בדורנו" עובדים את ה', מתקדמים במצוות, אך לא תמיד זוכרים לעבוד גם על "טהרת ההשקפה", ויש לכך השלכה על חינוך ילדינו - כמו שראינו "ברמז" המסתתר בפסוקים הנ"ל.
כדי לחדד לנו את החושים וההבנה, נתעמק בחשבון הבא:
עומד לו ילד קטן, סך הכל בן שלוש עשרה, אין לו עבר פלילי, ולא וותק בעולם הפשע, אפילו אמא שלו טוענת שהוא חמוד ומתוק - ועוד יגיע רחוק. אלא שהילד החל לתפוס עצמאות - ולגנוב בשר ולשתות יין. כמובן שהוא עושה זאת בלי אקדח, ללא סחטנות, הוא ניגש באלט אל הבלטה שבחדר השינה, מזיז אותה, שולף כמה לירות - וקונה מנת בשר ויין.
נו, מה אנו אומרים עליו? "מסכן", אחזה אותו "שובבות נעורים". אך כיצד התורה מסתכלת עליו? גנב, שודד, רוצח, ומאותו יום, הילד הזה מקבל כובע שכתוב עליו "בן סורר ומורה"!!!
רק רגע! הרי מדובר בילד מתוק ועדין, אשר אפילו בתעודה שלו כתוב "התנהגות - ראוי לשבח". "בן אדם לחברו - ראוי לשבח". אם כן כיצד הגיעו חכמינו לתארים הנכבדים של ליסטים ורוצח? מדוע הם לא מתמקדים בכך שמדובר בבחורצ'יק עדין וחמוד ומתוק?
חכמינו גילו לנו את פשר העניין:
אמת. מדובר בילד חמד אשר אין לו עבר פלילי ומסוכן. אך ירדה התורה לסוף דעתו של הילד, והגיעה למסקנה הבאה:
הילד הזה מפתח "תאווה ותלות" בבשר ויין. והגם "שהיום" הוא לא מזיק לציבור, מכל מקום "בעתיד", לאחר שיכלה את ממון אביו ולא יהיה לו מהיכן לממן את תאוותו שהורגל בה, סופו לעמוד וללסטם את הבריות.
התורה מלמדת אותנו שילד שמתעקם ומפתח תאוות פסולות, עלול הוא להתדרדר מחמתן - וסופו לעבור על כל התורה כולה.
נו, מי עושה היום כזה חשבון? מי מסתכל על "בעיה חינוכית" - כמו על "מוקש ופצצה מתקתקת"? הרי גם כאשר כבר מתגלית בעיה, אנו מטאטאים אותה או פותרים אותה עם המפתח הקסמים הידוע "כשיגדל - יבין וישתנה", ולא רואים את העניין כאסון שאסור להשאירו "בממתינה".
מובא בתנא דבי אליהו (פרשה י"ד) מעשה מזעזע, אשר בכוחו לאלפנו בינה ולאפס את דעתנו הלקויה והנגועה:
יהודי אחד בא בחג הסוכות לבית הכנסת עם בנו הקטן. התפילה החלה... הקהל ענה אמן... ובמקום שהילד יענה עם כולם "מה שצריך", הוא התלוצץ וצחק מהתפילה.
העניין צרם למתפללים, והם פנו אל אבי הילד וסיפרו לו על התנהגותו המבישה של בנו. אך האבא היה "נאור ומשכיל" - ודגל "בחינוך מתקדם", והגיב כך: מה אתם עושים עסק רציני מהעניין הזה? הרי הילד עוד קטן! בעזרת ה' הוא עוד יגדל - וישתנה.
הסיפור הזה חזר על עצמו גם למחרת, וביום שלאחר מכן... כל שמונה ימי החג הילד עשה צחוק מהתפילה... האנשים סיפרו לאבא... והאבא אמר "כשיגדל ישתנה".
ומסיים המדרש את סוף הסיפור באלו המילים: לא יצאה אותה שנה... עד שמת אותו האיש, ומתה אשתו, ומת בנו, ומת בן בנו, ואבדו... חמש עשרה נפשות מתוך ביתו, ולא נשתייר לו אלא שני בנים בלבד. אחד חיגר וסומא, ואחד שוטה ורשע.
הסיפור המזעזע הזה המובא במדרש, מבהיר לנו היטב - שבחינוך הילדים אין דבר כזה "להתעלם" - ולדמיין "שהעתיד יהיה זוהר", אלא חובה לדעת שאם הבעיה לא תטופל - "העתיד יהיה קודר"!
ואבא שלא חי בצורה כזו ואינו רואה את הבעיה "כבעיה", לא נעים לומר, אבל... חובתו לדעת שאת מחיר ההזנחה משלמים בעתיד. וכאשר המחיר יגיע ויהיו "הפתעות", כאשר הוא יחפש את האשם - מומלץ לו לגשת לראי!
אכן תורתנו הקדושה והעתיקה והקדומה, עושה עסק שלם מחינוך הילדים - ונותנת על כך את מלא הדגש, כמו שראינו בפרשת "בן סורר ומורה". אף בפרשתנו מצאנו שרבקה עשתה "רעש גדול" מכך שבנה שבבטן - "שעוד לא נולד" - אינו יציב בחינוכו (רד"ק וכלי יקר בראשית כ"ה כ"ב). כמו כן מצאנו במשנה (אבות ב' ח') שנשתבחה אימו של רבי יהושע בן חנניה במילים "אשרי יולדתו", על כך שהייתה מביאה את עריסתו לבית המדרש - כדי שיכנס בו קול התורה "מגיל אפס".
והשאלה נשאלת: אם הרגישות "לחינוך הילדים" היא עד כדי כך, מדוע אנו מתייחסים לזה "כלאחר יד"? למה אנו לא מחשיבים את הסוגיה הזו "כראוי"?
נקצין מעט את השאלה: אם היה בא מישהו לאדם שגר בקומה תשיעית, ואומר לו כך: ראיתי את הבן הקטן שלך עומד על שפת החלון - ומטייל "הלוך ושוב". כיצד היה האדם מגיב? האם הוא היה אומר "עזוב אותך משטויות, אל תדאג, כשיגדל יבין"?!
אם כן, מדוע בנושאי "חינוך הילדים", כאשר בא מישהו ומגלה לנו על בעיה מסוימת, במקרה הטוב - אנו מנחמים אותו במילים "כשיגדל יבין". ובמקרה הפחות טוב - אנו צועקים עליו ואומרים לו "לשון הרע"? מדוע איננו רואים בכך אסון - לפחות כמו אותו אב שנודע לו שבנו משוטט בשפת החלון בקומה התשיעית?
לזה קוראים "בעיות בהשקפה". פשוט איננו מבינים "שבעיה חינוכית" - זו בעצם "פצצה מתקתקת", ונדמה לנו שהעניין סובל דיחוי. אך אם היה לנו "עיניים תורניות", היינו עומדים עם יד על הדופק - ושומרים את חינוך ילדינו מכל משמר.
האמת היא "שבעיה בהשקפה" איננה מתבטאת רק "בחינוך הילדים", אלא יש לה השפעה על כל מהלך חייו של האדם - עשרים וארבע שעות.
לדוגמא: יום אחד מתגלית "הזמנה לאירוע" בתיבת הדואר. ההזמנה נישאת על כפיים ונפתחת בקול רעש גדול, ראש המשפחה קורא את ההזמנה עם חיוך, ולפתע הוא מגלה שהאירוע מעורב, מעורב חלקית, מעורב ירושלמי.
מיד בא יצר הרע עם גדוד למדנים וירטואליים, ומעלה סידרה של טיעונים": דרכי שלום, כיבוד הורים, קירוב לבבות, היצר מנסה להתיר את ההליכה לאירוע - ואף להופכו "למצווה וחובה", ולפעמים... המשפחה נכנעת והיא הולכת - "תרתי משמע". היא "הולכת" לאירוע - ושם "הולכת" לה כל היראת שמים.
רגע אחד! הרי ההליכה לאירוע מעורב, מהווה בעיה גדולה של "שמירת העיניים". "בעיניים תורניות", זה נקרא להיכנס "לשדה מוקשים". כל פזילה וראיה אסורה, זה מוקש ואיסור דאורייתא - לא פחות "מאכילת חזיר"!!! ואפילו אם נכשלת שלא באשמתך, הרי שזה כמו לאכול חזיר שלא באשמתך. אם כן מדוע אינך חושש מכך? האם מותר להיכנס "לשדה מוקשים" בשביל "דרכי שלום"? האם זה לא דורש "שאלת רב"?
האמת היא שאם מדובר באירוע של "דרכי שלום" (שה' גם סובר שזה דרכי שלום - ולא אתה החלטת כך), במקרה כזה הרב יתיר לך "לכבד" את האירוע באמירת "מזל טוב" - ובתנאי שלא תפגום בעיניך אפילו פעם אחת!!! וגם זה בדיעבד, ובלית ברירה, מתוך חרדה וזהירות "ממוקשים הצצים בהפתעה". אך מי התיר לך לשבת שם? ומדוע אתה לוקח אתך את הילדים?
ומעשה שהיה כך היה:
אחד האברכים הלומד אצלנו בכולל, קיבל הזמנה "לאירוע מחייב", אלא שהאירוע היה מעורב. מצד אחד, יש כאן עניין של "דרכי שלום". מצד שני, האירוע הרי מעורב. מה עושים? אותו אברך התקשר לרב בעדני ולעוד כמה צדיקים "שתוכם כברם", הציג בפניהם את העניין, וקיבל את התשובה הבאה: תגיע לאולם, תמצא זמן רגוע ולא עמוס, תשמור על עינך בכל הכוח, תגיד מזל טוב - ותצא.
אך העצה הזו הייתה קשה לביצוע, ואותו אברך שטח את הקושי בפני הרב: הרי מדובר באולם רחוק ולא נגיש, הדרך מטרטרת ודורשת שלושה אוטובוסים, קשה לי להגיע - ומיד לצאת. כמו כן, מה אעשה עם הילדים?
שמע הרב את הדברים, והשיב כך: אתה קונה ארבעת המינים מהודרים? נכון זה לא זול? תפילין לילד אתה תקנה? נכון שזה יקר? דע לך שכעת נזדמנה לך מצווה לא פחות חשובה! מצוות "קדושים תהיו". וגם עליה צריך להוציא כסף "עם שמחה". מצווה נוספת נזדמנה כעת לידך, והיא - ואהבת את ה'... בכל מאודיך - בכל ממונך!!!
לכן, תזמין מונית "הלוך ושוב", תממן בייביסיטר לילדים, תטרח חצי יום, והכל לכבוד מצוות "קדושים תהיו". וכך יתאפשר לך להגיע לאולם, לומר "מזל טוב" - ומיד לחזור לבית.
לפני שהרב סיים את השיחה הוא הוסיף ואמר: באותו רגע שהנך יוצא מהאולם וחוזר למונית, דע לך שהשמים נפתחים בפניך, ובורא עולם רוקד אתך בכל העולמות ומתפאר בך - ומכריז בכל הרקיעים: ראו כיצד בני מסר את נוחיותו וממונו למען מצוות "קדושים תהיו", ולמרות הקשיים וההוצאות, הוא לא מכר את בוראו ותורתו - ולא נכנע ליצריו. אותו זמן מרומם הוא עת רצון עבורך, והנך נמצא במעמד יותר גבוה מתפילת נעילה ביום כיפור, וכדאי לך לנצל אותו "לתפילה".
באותו רגע תפס אותו אברך עד כמה "דקה ועדינה" ההשקפה האמיתית והצרופה, ומה שנראה לנו "כדרכי שלום" - אינו כל כך פשוט, וכל מקרה צריך להיכנס "למבחנה התורנית" הנקראת "דעת תורה", ולקבל "הכשר - או שלילה".
אותו אברך חש היטב את מה שאמרו חז"ל "כל הנוטל עצה מהזקנים - אינו נכשל", (ומכלל הן - שומע לאו).
אכן, ההשקפה הצרופה והטהורה איננה "פרט שולי" בחיי האדם, אלא היא "נקודה מרכזית" המקיפה את האדם במשך כל ימי חייו, על כל צעד ושעל. ומי שלא מחזק ומחשל ומחסן אותה "תמיד", וכל שכן מי שמערב ומערבב אותה בדעות זרות ומתקדמות, יש לכך מחיר גבוה בכל עבודת ה' שלו, וגם...
בסוגיית "חינוך הילדים". שהרי אחד תלוי בשני. שפעמים שהדבר לא נראה לנו בעייתי, אך במשקפיים של תורה - המצב נקרא "אסון". ואם לא יהיו נפתח "עיניים נכונות", כיצד נשמר מסכנות?
אכן הפרשה פותחת במילים "ואלה תולדות", ללמדך שרק כך ראוי לחנך ולהעמיד את התולדות. עם השקפה צרופה וטהורה כמו שראינו "ברמז" הטמון בפסוקים שבראש המאמר.
אי אפשר אחרת!!! יש מי שחולק?
