דבר תורה לפרשת "ויקרא" לאור המקדש

ספר ויקרא הוא ספר הקרבנות. כבר בפסוק השני הפותח את הספר, התורה מפרטת את תהליך הקרבת קרבן עולה: "אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם" (ויקרא א, ב). חז"ל דרשו, מדוע נאמר בפסוק מילת "אדם כי יקריב" ולא "איש כי יקריב"?

כך לשון המדרש: "למה נאמר 'אדם'? אלא אמר הקדוש ברוך הוא, כשתהא מקריב לפני תהא כאדם הראשון, שלא היה גוזל מאחרים, שהוא היה יחידי בעולם, כך אתה לא תהא גוזל מן הבריות, למה? כי אני ה' אהב משפט שונא גזל בעולה" (תנחומא צו, ב). המדרש מבהיר, שכבר לפני הקרבת הקרבנות ולפני הכל, צריך להיות "אדם", כשם שאדם הראשון לא הביא קרבן מן הגזל, כך כל אדם מישראל לא יעשה מצוה הבאה בעבירה ויביא קרבן גזול.

זהו יסוד בעבודת ה', ובפרט בעבודת הקרבנות, כשאדם רוצה להתקרב לה' ולהקריב קרבן, לפני שהוא מקיים את המצוות, עליו לתקן את המידות ואת המעשים שלו, אחרת עליו נאמר: "למה לי רוב זבחיכם יאמר ה'" (ישעיה א, יא). המצוות והקרבנות אחד הם, להתקרב לבורא ולהידבק בו, אך אסור שתהיינה על חשבון הזולת.

המקדש הוא מקום אחדות לעם ישראל, שהרי כולם עולים ברגל למקדש ונמצאים במקום אחד. פגיעה בזולת יוצרת פירוד שאיננו שייך למקום המקדש. יתירה מזאת, כתב הזוהר (ויקרא ה, ב; מתורגם): "אדם כי יקריב, להוציא את מי שלא נישא, שהרי קרבנו אינו קרבן... ואינו בכלל של אדם, ושכינה אינה שורה עליו משום שהוא פגום ונקרא בעל מום, ובעל מום מורחק מהכל, וכל שכן למזבח להקריב קרבן". לפי הזוהר, הכהן המקריב את הקרבן חייב להיות נשוי, שכן הנשוי הוא 'אדם שלם' והוא אמור לייצג את השלמות והאחדות בבית המקדש. ללא האשה, הכהן נחשב כבעל מום.

עתה, אחר שהאדם המתוקן במידותיו, הגיע לבית המקדש, הוא מצווה לסמוך על הקרבן ולהתוודות עליו (מנחות צב, ב), אם הקרבן בא על חטא, האדם יתוודה עליו, ואם הוא קרבן שלמים, יאמר עליו דברי שבח (רמב"ם מעשה הקרבנות ג, טו), כי הקרבן צריך להתלוות בכוונה של האדם לתשובה או הודאה לה' ולא יהיה האדם מקריב קרבן וליבו בל עמו. נמצא שהאחדות בין עם ישראל בכל המישורים: בין אדם לחבירו, בין איש לאשתו מהווה אבן יסוד שעליה יהיה אפשר לגשת אל הקודש.