"שֶׁיֵּשׁ בְּחִינַת יֵצֶר הָרָע, שֶׁהוּא מַלְאָך הַקָּדוֹשׁ וְאַף עַל פִּי כֵן הוּא יֵצֶר הָרָע וְצָרִיך לְהִתְגַּבֵּר וּלְהִמָּלֵט מְאד מִמֶּנּוּ הַיְנוּ בְּחִינוֹת גְּבוּרוֹת, בְּחִינוֹת דִּינִים... וְצָרִיך לְהִתְגַּבֵּר עָלָיו, וּלְהַמְתִּיק הַדִּינִים, שֶׁיִּהְיֶה רַק כֻּלּוֹ טוֹב... וְגַם לְמַעְלָה (כִּבְיָכוֹל) אֶצְלוֹ יִתְבָּרַך מָצִינוּ בְּחִינַת יֵצֶר הָרָע הַנַּ"ל כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בְּרֵאשִׁית רַבָּה פָּרָשָׁה יב וּמוּבָא בְּפֵרַשִׁ"י). בַּתְּחִלָּה עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה לִבְרא אֶת הָעוֹלָם בְּמִדַּת הַדִּין שֶׁזֶּה בְּחִינַת יֵצֶר הָרָע כַּנַּ"ל וְאַחַר כָּך כִּבְיָכוֹל שָׁבַר הַיֵּצֶר הָרָע, וְשִׁתֵּף מִדַּת רַחֲמִים וְכוּ', וּמִזֶּה הַכּחַ נִשְׁתַּלְשֵׁל וְנִמְשַׁך כּחַ לְמַטָּה לְשַׁבֵּר אֶת הַיֵּצֶר הָרָע כִּי לוּלֵא זאת לא הָיָה כּחַ לְשַׁבֵּר הַיֵּצֶר הָרָע... כִּי עִקַּר הַיֵּצֶר הָרָע הוּא מֵהַדִּינִים".

(ליקוטי מוהר"ן, חלק א, תורה עב)

בתורה זו רבי נחמן מתאר התמודדות עם סוג של יצר הרע הנקרא: "מַלְאָך הַקָּדוֹשׁ". היצר הזה קשור לגבורות ולדינים, והתיקון שלו הוא בהמתקת הדינים.

מה שמניע את האדם זה היצר הרע - כוח פראי המופיע כדחף ולא כדבר מרוכך. זאת נקודה ראשונית הקיימת באדם ומניעה אותו בעל כורחו לעשות דברים. האדם מוּנָע ממחשבות גולמיות שאינן ברורות לו ומובנות לו לחלוטין, אבל המחשבות והדמיונות האלו דוחפים את האדם לעשות משהו. רק בשלב מאוחר יותר האדם יכול להצדיק, להסביר ולתת בהירות שכלית למעשים שהוא עשה.

הלהט הבסיסי הוא כמו אש, והאש הזאת היא פעמים רבות אש זרה. האש הזאת קיימת בכל אדם, זהו היצר הרע הגורם לחָיוּת של האדם, והמאבק של האדם הוא לרכך את האש ולהפוך אותה מאש זרה לאש קודש. זהו השלב של המתקת הדינים.

היצריות לפי רבי נחמן היא נקודת המוצא לתנועה של האדם בעולם. האדם לא מונע מהשכל, הוא לא יושב במקום סטטי וקובע את עקרונות החיים. הרבה אנשים שרוצים להיות צדיקים מקלקלים את היצר הזה ולמעשה הם הורסים בכך את כל עולמם. מי שמאבד את הנקודה של החיוניות הספונטנית שהיא המוצא של האדם, לטובת עולמות צדקניים של קדושה, הוא לא יאבד רק את היצר הרע אלא בסופו של דבר גם היצר הטוב יאבד.

פעמים רבות האדם נמצא בנקודה הזאת - בין האש הקשה והזרה לבין אש הקודש המרוככת. ההתמודדות המתמדת של האדם היא בין הנקודה העמוקה והכמוסה שהיא המנוע שמפעיל את החיים עצמם וממנה הכל נובע, לבין הריכוך שלו שיכול להפוך את האש הזרה לאש של קדושה, לאש אינטימית.

האדם נבחן בכך האם הוא יודע להתגבר ולהשתלט על "יֵצֶר הָרָע, שֶׁהוּא מַלְאָך הַקָּדוֹשׁ" ולנתב אותו נכון ובכך להמתיק אותו – "שֶׁיִּהְיֶה רַק כֻּלּוֹ טוֹב".