לחבבה על בעלה

וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ? וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל. (בראשית פרק יח ט).

ומביא רש"י את הגמרא (בב"מ פז ע"א) שיודעים היו מלאכי השרת שרה אמנו היכן היתה, אלא להודיע שצנועה היתה - כדי לחבבה על בעלה.

אך כעבור ארבעה פסוקים, אומר ה' לאברהם וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי:

נ.ב. אומנם בפסוק כתוב "שהשם" אמר לאברהם. אך הרשב"ם וכן הרד"ק (על המקום) מגלים לנו שהכוונה "למלאך".

וקשה:

הרי אברהם היה טפל לשרה בנבואה. ואם שרה הייתה נביאה, מדוע לא פנה אליה ה' ישירות?

מדוע לא התחשב ה' בעניין של "לחבבה על בעלה"?

אולי יש לומר כך:

וודאי שיש עניין של "לחבבה על בעלה". אך כל זה כאשר הכל בסדר. אך במקום שיש צורך להוכיח וליישר, כאן אין מקום לעניין זה.

אך עדין זה דחוק!

מדוע באמת לא להתחשב "תמיד" בעניין זה של "לחבבה על בעלה"? ובפרט כאן, מה תועלת שיהיה אם אברהם ידע?

ועוד יותר קשה:

מה ההכרח והנחיצות לספר את העניין לאברהם - ולהצטרך "לשנות" משום דרכי שלום. הרי אפשר לסגור את העניין עם שרה בארבע עיניים, ולא להצטרך "לשנות - משום דרכי שלום".

אשמח לשמוע הערות והארות בעניין.