השקפה כהלכה

וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה... וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ... וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל: וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ... לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ: כִּי אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק: (בראשית כ"ג א' - כ"ד ד').

   ידועים דברי השומר אמונים (הקדמון - למהר"י אירגאס) שכתב (ויכוח ראשון אות י"ט): שסיפורי תורתנו הקדושה ומאורעותיה, לא נכתבו רק ללמדנו ולאלפנו בינה, אלא מתחתיהם מסתתרים פרד"ס מסרים. שאם לא כן, הרי לכל אומות העולם יש מאורעות וסיפורי היסטוריה והיסטריה. ואם כן, במה שונה תורתנו מתורתם?

  משום כך, ננסה להתבונן היטב בפרשתנו ולהתעמק ברמזי התורה, ובעזרת ה' ניקח מכאן "צידה לדרך", בבחינת "מעשה אבות סימן לבנים".

-------------------------------

   מי "שמתבונן" בפרשה היטב, מגלה שישה קושיות ותמיהות - אשר אינן נותנות מנוח. (אומנם חלקם נידונו במפרשים על המקום. אך מחמת שיש מכנה משותף בין הקושיות - וְבֵּרִיחַ תיכון העובר ביניהם ומרכיב מכולן תמונה אחת, לכן הבאנו את כל הנושא כמקשה אחת).

   א) התורה מיידעת אותנו ששרה בגיל 127 הייתה יפה כמו ילדה בת שבע (עיין רש"י כ"ג א'). וכאן הבן עומד ותמהה תמיהה רבה עד מאוד! לשם מה התורה טורחת לעדכן אותנו את הידיעה המרעישה הזו? הרי "יופי" אינו "מעלה ודרגה" רוחנית. ומה מקום להתפאר בו?

   ב) וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ. התורה כותבת לנו שאברהם הספיד את שרה - ורק אחר כך בכה. והרי הסדר צריך להיות הפוך! קודם כל מבכים את האבידה, ורק אחר כך ניגשים להספד?

   ג) מה פשר המילים "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים", המופיעות אחרי פטירת שרה?

   ד) מדוע נסמכה פרשת "פטירת שרה" לפרשת "נישואי יצחק"?

   ה) מדוע אברהם עושה "עסק רציני" מנישואי יצחק, ומצווה על אליעזר להביא אישה ממרחקים? הרי באזור שלו היו נערות רבות שאינן מזרע חם המקולל. ומדוע לא לקח אחת מהן? וכי אברהם לא ידע את הפתגם "אין זוג לא מוצלח - יש זוג לא מודרך"?

   ו) לשם מה התורה דואגת לפרט באוזנינו את ריבוי ההשקעה "והנדוניה הגדולה" והשמנה שיצחק הביא לרבקה?

   התשובה לכל הקושיות הללו, היא - "השקפה נכונה"!

   מה כוונת המשורר?

   אברהם אבינו חוזר מהַר המוריה, ולפתע הוא שומע על "טרגדיה עצומה ועצובה". אשתו היקרה נלקחה לגנזי מרומים. אך אברהם לא מבכה את "האסון". מדוע?

   משום שהוא כלל לא רואה כאן "אסון"! הרי אשתו היקרה הייתה חסודה ומושלמת כל ימיה. היא גם זכתה להביא לעולם בן קדוש וצדיק שהסכים להישחט למען בוראו. כל ימיה היא עסקה בקירוב רחוקים, ואף זכתה להיות האישה הראשונה בשושלת האימהות. כעת סיימה צדקת זו את תפקידה "בהצלחה", ועלתה לעולם שכולו טוב. ומה מקום יש לבכות? (עיין באלשיך על המקום).

   ושמא יאמר האדם ששרה הייתה "זקנה וקמוטה ולא נאה", ומחמת זאת לא ביכה אברהם את חסרונה. לכן טרחה התורה והדגישה, ששרה בפטירתה הייתה נאה כמו ילדה בת שבע. להודיעך שמבחינה גשמית הייתה כאן אבידה גדולה, ולמרות זאת אברהם עשה את החשבון "הרוחני והאמיתי" הנ"ל - ולא התעניין כלל בחיסרון וההפסד הגשמי.

   (לכן טרחה התורה לגלות באוזנינו את יוֹפְיָהּ של שרה).

   אך כאשר אברהם הספיד את שרה, התברר פתאום עוצם וגודל האבידה שאבדה "לָעוֹלָם". לפתע התגלה החלל הרוחני העצום שנוצר בפטירת שרה. ואת "החסר העצום הזה" - ביכה אברהם.

   אברהם לא בכה על כך "ששרה" החמיצה את העולם, אלא על כך "שהעולם" הפסיד את שרה!!!

   (לכן כתבה התורה וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ (ללמדך "שההספד" הוליד את הבכי).

   החליט אברהם שחייבים להשלים ולהחזיר את "הָחֶסֶר הרוחני" העצום שנוצר בעולם לאחר פטירת שרה. אך כיצד?

   הרי אברהם זקן "בא בימים". פירוש: כל יום ויום שלו מנוצל ומלא ברוחניות, ולא היה בו שום פינה ששייכת ליצר הרע (עיין באלשיך על המקום). מאז ומעולם אברהם דרש מעצמו את השלמות, ולא חיפש "קולות" בעבודת ה'. אפילו כשהיה פטור מהכנסת אורחים, (ביום השלישי למילתו), חיזר אחרי המצווה בחירוף נפש, כאשר הוא מדמם - ובחוץ חמה יצאה מנרתיקה.

   מתברר שאברהם היה "פסגת השלמות" ממש, ולא שייך "שיוסיף" על עצמו ויתחזק עוד בעבודת ה' - כדי להשלים את החלל שהותירה אחריה שרה. אם כן מה עושים? כיצד ניתן למצוא את האדם שימשיך הלאה את מפעל חייה של שרה?

   (לכן לאחר פטירת שרה נאמר "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים").

   בסיעתא דשמיא נמצא הפיתרון. והוא, לחפש אישה ליצחק, איכותית ובעלת מידות טובות, "והיא" זו שתמשיך את מפעל חייה של שרה - ותמלא את החלל הרוחני שנוצר בעולם.

   מיד אברהם מצווה על תלמידו המובהק "אליעזר הצדיק" (רש"י ט"ו ב') לצאת למסע, ולהביא אישה ליצחק.

   (לכן נסמכו נישואי יצחק למיתת שרה).

   אין ספק שאברהם ידע את הפתגם "אין זוג לא מוצלח - יש זוג לא מודרך". אך הוא לא חפץ "בזוג מוצלח", אלא באישה  שתמשיך את מפעל חייה של שרה, אישה רוחנית ובעלת מידות טובות, אישה כמו אלו שיש במשפחת בית אביו.

   (לכן אברהם עשה עסק רציני מנישואי בנו - ושלח את עבדו למרחקים).

   וכדי שאליעזר יצליח בשליחותו, שלח איתו אברהם "נדוניה גדולה", כדי לרכוש את ליבם של הורי הכלה ואחיה (בתואל ולבן החמודים), ולמנוע מהם כל ניסיון לטרפד את השידוך היקר.

   ובאמת לא הייתה צריכה התורה לגולל באוזנינו את פרשת "הנדוניה הגדולה" אשר שלח אברהם לרבקה. אך בכל אופן התורה גילתה לנו זאת. מדוע?

   משום שהיא ידעה שיגיע דור אשר השקפת עולמו תתעוות, ויש צורך לחנכו ולאלפו בינה וללמדו פרק בהלכות "שידוכין".

   ברשות "הרבים", וברשות "היחיד", וברשות "הקוראים", נפרוס את הקלפים ונבאר את הדברים.

   בדורנו, עולם השידוכים התעוות מעבר לכל דמיון. בהרבה בתי קברות "נתרבו הדיירים" מחמת סיבה זו. פשוט ההורים לא יכלו לעמוד במה שהתחייבו, ובריאותם נשחקה ונשתתקה - עד שהובאו "למנוחת עולמים". עולם השידוכים גם עוזר להרבה רופאים "בפרנסה השוטפת", ומניב תעסוקה להרבה פסיכולוגים ויועצים, ולעוד סוללה ארוכה של אנשים. אך למה לנו לדבר בחידות - אם אפשר להביא דוגמאות?

   פעם אחת נאלצתי לקחת חבילה כבדה מביתי לנס ציונה. אך מחמת נתוני השטח והזמן הקצר שעמד לרשותי, לא לקחתי סיכון - והזמנתי מונית. הנהג הגיע, נכנסתי למכונית עם החבילה, ופתחנו בהפלגה.

   [כאן המקום לציין, שאחד התחביבים שסיגלתי לעצמי בחיים, זה לנצל את האווירה השלווה והקסומה שיש בנסיעה במונית, ולפתח שיחה על מצבם הקודר של הדגים באוקיינוס, ועובי הפרווה של הדוב הלבן בקוטב הצפוני, ואורך הזנב של הקופים בֶּקֵנְיָה, כאשר המטרה היא להרחיב את הלבבות ולמזג את הדעות - ולעבור לענייני יהדות, תורה ומצוות, שאלות באמונה, ובסוף הנסיעה לסחוט מהנהג איזה "חיזוק קטן"].

   באותו יום הנסיעה זרמה ואיתה גם השיחה, דיברנו על גידול החסה בשטחים ומשקלו הסגולי של ההיפופוטם, ומשם "גלשנו" לענייני יהדות והשקפת עולם יהודית. לפתע הנהג עוצר לי את הדיבור, מבקש את "רשות השידור", ומודיע שברצונו לספר סיפור. כמובן שהסכמתי, והנהג פתח את חרצובות לשונו - וסיפר:

   שבוע שעבר קיבלתי נסיעה ממרכז הארץ לירושלים. הגעתי לנקודת היעד, הדלת נפתחה על ידי נערה, היא נכנסה למונית, ובזווית העין אני קולט שעובר עליה משהו קשה. ניכר שהיא בדיכאון עמוק.

   פתחתי בנסיעה - כאשר הסקרנות לא מרפה ממני, וכל הדרך אני מנסה לשבור את הקרח ולגלות מהו הסיפור שהנוסעת מסתירה.

   לפתע הנערה פורצת בבכי, ומודיעה לי שהיא אמורה להתחתן בעוד יומיים. מלמלתי "מזל טוב", והנערה המשיכה ואמרה:

   השידוך הזה ניכפה עלי. כלל לא נתנו לי לבחור את החתן. פשוט ההורים שלו וההורים שלי ישבו ביחד, החליטו "כמה הם נותנים", ולאחר מיקוח על "שווי הסחורה", הגיעו כולם למכנה משותף - "והעסקה" יצאה לדרך. לאחר מכן הורמו הכוסיות והוזמנתי "להכיר" את בעלי לעתיד.

   מאז חלף הזמן, ההכנות לחתונה כבר תמו, ובעוד יומיים אני אמורה להתחתן - וכולי מלאת חששות מהשידוך הזה.

   נהג המונית סיים את סיפורו, ופנה אלי ואמר: זו צורה של התנהגות? נכון שההורים לא לקחו את הכסף לעצמם - אלא השאירו אותו לזוג הצעיר. אך האם כך "סוגרים" שידוך? מה יועיל לכלה הכסף, אם בעלה לא מתאים לה - וכל חייה יעברו בצ'ילבות וסולחות (ברוגז והתפייסות)?

   התפללתי לה' שלא אכשל בלשוני, ולאחר מכן אמרתי לנהג כך:

   אין ספק שהוריה של הכלה "פושעים" מבחינה תורנית, והם יתנו על כך את הדין, ואל לך לקחת מהם דוגמא "להשקפה נכונה וצרופה". דע לך שזה נגד התורה, ואף נחשב לעבירה חמורה (עיין קידושין מא. בדברי רב).

   הדגשתי לו שאשתו של הרב עובדיה לא נתנה לו דירה, גם אשתו של החזון איש לא נמכרה "בכסף", הודעתי לו שגדולי ישראל הכריזו מעל כל במה ופִּרְסֵמוּ שהעניין פסול ומסוכן (התקפי לב ואכמ"ל).

   הסברתי לו שהכל התחיל מכך שבעבר אנשים "פנו מיוזמתם" לראשי הישיבה והקהילה, "והציעו מעצמם" הרבה כסף, כדי לזכות שביתם תינשא לבחיר הישיבה. אך למרבה הצער, במשך הזמן המצב הזה התפתח והתעצם "והתעוות", עד שהיום יש כבר כאלו "שדורשים" דירות וסכומים - ומציעים עצמם למרבה במחיר.

   הבהרתי לו שהתנהגות זו אינה לרוח התורה, והיא מנוגדת לדעתם של גדולי ישראל, ובאמת מי שירא שמים, כאשר מתברר לו שלצד השני אין מה לתת, הוא לא מבטל את השידוך בגלל זה!!!

   סיפרתי לו מעשה שהיה - בבחור שהוצע לו נערה לשידוך, אך הוריו מיאנו בשידוך בגלל "חוסר האמצעים" של הצד השני. ומחמת שהחתן היה "בן תורה", הוא הלך לשאול בעצת רבו "מה עליו לעשות".

   שמע רבו את המצב - ופסק: אם יש התאמה ונכונות בין החתן לכלה, חובה לקיים את החתונה "למרות סירוב ההורים", ובעזרת ה' הזוג לא יפסיד מכך.

   הרחבתי בפני הנהג את "האמת לאמיתה של תורה" בסוגיה זו, ובסייעתא דשמיא הוא הבין את "טעות האנשים" - ומצד שני את "ההלכה הצרופה" וההנהגה הנכונה.

   ואת המסר הזה, רוצה התורה ללמדנו לדורות. כאשר יש שידוך טוב ומתאים, לא רק שהוא לא תלוי בכמות הנדוניה והכסף "שהכלה תביא", אלא "ונהפוך הוא", ועל הורי החתן מוטל להפוך עולמות ולהוזיל ממיטב כספם וּלְרָצוֹת את משפחת הכלה, כדי שהבית האיכותי הזה יקום על תילו.

   (לכן גילתה לנו התורה על ריבוי הנדוניה "שאברהם נתן למשפחת הכלה", ודאגתו לטרפד כל הפרעה שלא תהיה).

   עד כאן נחשפנו להשקפתו הצרופה של אברהם אבינו, שאלנו שישה שאלות וביארנו אותם, וכעת נתגלו לנו "שישה פנינים" יקרים, אשר חובתנו לאמצם אל ליבנו ולהפנים אותם, בבחינת "מעשה אבות - סימן לבנים".

   א) אברהם לא בכה על איבוד היופי. ללמדך את הפסוק (משלי ל"א א') שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל והַיֹּפִי - אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל, ולהשכילך שמה שחשוב זה "אִשָּׁה יִרְאַת ה' ", אך על "הַחֵן והַיֹּפִי" נאמר "שֶׁקֶר", ובעולם העליון אין לו כל חשיבות.

   ב) אברהם לא בכה על הגשמיות שנחסרה לו. אך לאחר ההספד "הרוחני" - הוא כן בכה. ללמדך, שכאשר בא לאדם הפסד וחיסרון "גשמי", עליו לכבוש את הצער ולראות בכך את יד ה'. אך כאשר בא האדם לידי הפסד "רוחני", כגון שהוא החמיץ תפילה בציבור או שיעור תורה, הרי שכעת נוצר בעולם "חלל רוחני", הפסד לאומי, והוא צריך לבכות ולמרר על האבידה הזו, ולא לשקוט עד שיתוקן ויושלם העיוות.

   ג) ואברהם זקן בא בימים. "אדם גדול", זה אדם שמנצל את הזמן ומעפיל בהר ה' ומנסה לכבוש את הפסגה, ושאיפתו להגיע לבחינת "ואברהם זקן בא בימים", שכל חיו יהיו מנוצלים ומוקדשים לעשות נחת רוח לבוראו ולעשות רצון קונו.

   ד) לאחר מיתת שרה, ראה אברהם צורך להמשיך את מפעל שרה על ידי כלתו רבקה. ללמדך שהחכמה היא לא רק להשקיע "בצמיחה העצמית" של האדם, אלא להוריש את זה הלאה לבניו ונכדיו, כדי שיהיה לזה קיום לדורות. ואם האדם זכה לפתח תכונה טובה, אימץ הנהגה נפלאה, התחזק בפרט מסוים, עליו להנחיל את הנקודה הזו לבני ביתו - ולחזק בזה גם אותם, כדי שהחיזוק הזה ימשיך לדורות ולא יאבד מהעולם בסוף ימיו. נתמצת זאת במילים ברורות יותר: העברת החיזוק לילדינו, זה בעצם "הקיום וההנצחה" של  מפעלינו הרוחני ועבודת ה' שלנו.

   ה) אברהם אבינו טרח בשידוך בנו ועשה מכך "עסק שלם". להודיעך, שכאשר מחפש האדם שידוך לבנו, עליו להתאמץ "עד כמה שהדבר בידו" ולחפש שידוך טוב והגון, עם מידות טובות, ולהשקיע בנושא הזה את כל הרצינות - ולא לעשות זאת כלאחר יד, ולא לסמוך "לכתחילה" על הפתגם "אין זוג לא מוצלח - יש זוג לא מודרך".

   ו) לא רק שאברהם לא ביקש נדוניה מהצד השני, אלא הוא גם פיזר ממון רב כדי לרצות את הכלה והוריה. וזה מלמדנו שאם מצאנו "מציאה טובה", כלה כשרה וצנועה, עלינו להתביית "עליה" - ולא על "ארנק הוריה".

   לזכור "שאושר" אינו תלוי "בעושר", ומה שחשוב זה "המעמד הרוחני" והצביון האיכותי במידות ויראת שמים, להבין שזה שווה כל הון - ושזו בעצם הנדוניה הגדולה והאיכותית ביותר שניתן להשיג!!!

את כל המאמר הזה עם ששת פְּנִינָיו, ניתן לסכם בשתי מילים.

"השקפה נכונה"!

   לכל אורך הדרך אנו רואים כאן את הראש התורני והטהור של אברהם אבינו, וזה המסר שאנו צריכים לקחת מהפרשה ולאמץ אל ליבנו 24 שעות.

   לא להיגרר אחר הרגש והעולם, אלא בכל פרט ופרט מוטל עלינו לדרוש ולבלוש ולחטט ולחקור ולחפור ולנבור ולברר "מה רצון ה' ממנו כעת". זה הדבר היחיד שאמור לעניין אותנו!

   הבעיה היא שאנו חיים בתוך חֶבְרָה, ומעניין אותנו יותר מה אומרת השכנה - ולא השכינה. אנו עושים חשבון יותר מדי "למה יגידו", "איך יסתכלו עלינו" וכיצד "יקטלגו" אותנו. למרבה הצער, "הרושם החברתי" - זה "הרב" המנחה אותנו, ולא רצון ה' וההשקפה התורנית הצרופה.

   אכן "השקפה" זה אותיות "קשה-פה", ובאמת זה עניין שדורש עמל ועבודה תמידית, משום שההרגל החברתי שוחק וסוחף ומטעה.

   ומי שהשקפתו לקויה,  כאשר יבוא ינון ואליה, ויעמוד מלך המשיח וישאג בקול נורא "מי לה' - אלי", כיצד ישא אליו פנים? הרי הוא לא יסתכל על גוון הפראק, ולא על אורך הזקן, ולא על עובי הפאות, וגם לא על עומק הכיפה! מה שיעניין אותו זה רק דבר אחד. כמה יראת שמים ורגש לבורא עולם הצלחנו לאגור ולצבור בימי חיינו.

   ואם לא נעמול וּנְפָתֵחַ השקפה תורנית "ישרה וצרופה וטהורה", אם במקום השקפה "תורנית", נְפָתֵחַ השקפה "חֶבְרָתִית", כיצד נֵירָאֶה באחרית הימים, עת יִפָּסְקוּ הזיופים והעמדת הפנים, ולבבות כולם יהיו שקופים, וכולם יריחו את ריח המעשים, ואת המחיר ישלמו לנצח נצחים, כיצד נָרְאֶה אז את הפנים?

   כאשר יודיעו לנו "שאנו מחוץ למעגל", משום שלא עבדנו את בורא העולם כלל, שהרי ראשנו היה פגום ומקולקל, והשקפתנו מסולפת ולא נכונה בכלל, כיצד נתמודד עם "המחיר והמשקל"? הרי נאבד נצח - לא חבל?

   "מהרגע" נתחיל להשתנות, נפסיק אחרי החברה להתפתות, נפעל רק על פי התורה והמצוות, ובעזרת ה' ננחל את שתי העולמות.

האם לא כך מומלץ לחיות?