"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ" (שמות כה, ב)

הציווי הנ"ל הפותח את עבודות הקמת המשכן, כולל בתוכו מעין סתירה לשונית מסוימת: תחילת הפנייה היא אל בני ישראל - "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", ומשמע, אל כולם, ואילו אחר כך מפרש הפסוק שיש לקחת -  "מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ", היינו: דווקא מנדיבי הלב. נשאלת השאלה - אם הכוונה היא שרק נדיבי הלב יתרמו למשכן, מדוע לא אמר ה' למשה רבינו כבר בתחילה: דבר אל כל נדיב לב ויקחו לי תרומה?

ישנן מספר תשובות שניתנו ע"י המפרשים, אך נוסיף פירוש נוסף:

כוונת התורה להדגיש כאן, שלמרות שהפנייה היא בעצם דווקא אל נדיבי הלב שבישראל, בכל זאת מבהירה התורה, שלאחר שנתנו נדיבי הלב את תרומתם, הרי שיש להתייחס לתרומתם כתרומתם של כלל "בני ישראל". לנדיב הלב יש אומנם זכות גדולה יותר – אבל התרומה חייבת לעבור אל ה' באמצעות הכלל. ולכן תחילת הפנייה היא אל "בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", משום שרק מן הכלל יכולה לבוא תרומה למשכן, ועל שמם תהיה התרומה בסופו של דבר.

מסופר על רבי ישראל מאיר מראדין זצ"ל, בעל ה"חפץ חיים", שהתעתד לבנות בניין חדש לישיבתו בעיר ראדין, בא אליו יהודי עתיר נכסים ואמר לו: הקב"ה זיכני בעושר רב, ורצוני להקים את כל בניין הישיבה בכספי, בתנאי מפורש שזו תיקרא על שמי.

ה"חפץ חיים" נראה נבוך מהצעת הגביר הנדיב, ולאחר הרהור קל השיב לו: כוונתך, בוודאי רצויה, ולוואי שירבו נדבנים כמותך בישראל. עם זאת איני מוכן לקבל את הצעתך הנדיבה, כיוון שאני מבקש לזכות את כל ישראל במצווה זו של הרמת נדבך לבניין הישיבה הקדושה. הלכה פסוקה היא ב"שולחן ערוך", שאם רוצים לבנות בעיר בית כנסת, ויש במקום עשיר המוכן לנדב את כל הסכום הדרוש להקמתו – אין מקבלים זאת ממנו, כיוון שצריכים לאפשר לכל בני העיר ליטול חלק במצווה.

על חשיבות השותפות עם כלל ישראל נאמרו הדברים הבאים:

¡ "הפורש מדרכי צבור אף על פי שלא עבר עבירות, אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצות בכללן ולא נכנס בצרתן ולא מתענה בתעניתן אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ וכאילו אינו מהן - אין לו חלק לעולם הבא"! (הרמב"ם, הלכות תשובה ג, יא).

¡ "כך אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: בני, מה אני מבקש מכם? הא איני מבקש אלא שתהיו אוהבים זה את זה ותהיו מכבדים זה את זה" (תנא דבי אליהו רבה פרק כו).

¡ "חבורה ומשפחה כך הן דומות – לכיפת אבנים, אתה נוטל ממנה אבן אחת וכוחה מתרועעת" (בראשית רבה ק, ז).

הרב יוסף אליהו, מתוך הספר – "שיחות לספר שמות" משנת הרב אביגדור הלוי נבנצל שליט"א

שמחה רז, מתוך הספר -  "שבעים פנים לתורה". ח"נ ביאליק וי"ח רבינצקי, מתוך הספר – "ספר האגדה"