"מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק" (שמות כג, ז)

באופן פשוט, איסור השקר מוגדר כמצווה שבין אדם לחברו. אולם, בדברי חז"ל (סוטה מב) מצאנו שלשקר יש השפעה גם על מערכת היחסים שבין אדם למקום:

"אמר רבי ירמיה בר אבא, ארבע כיתות אין מקבלות פני שכינה: כת ליצים, וכת חניפים, וכת שקרים, וכת מספרי לשון הרע... כת שקרים, דכתיב: 'דובר שקרים לא יכון לנגד עיני' (תהלים קא, ז)".

רבי ירמיה בר אבא מלמדנו שמלבד החטא במישור שבין אדם לחברו, המשקר מרחיק את עצמו מה'.

הבעל שם טוב אמר בזה הלשון (בעל שם טוב על התורה, פרשת משפטים): "בניי, אין אתם צריכים יותר, רק לשמור עצמכם מאוד מן השקר, ובזה תהיו לאנשים גדולים".

רבי שמחה בונם מתייחס לנושא השקר וחומרתו, ומדייק מלשון הפסוק שהתורה לא רק אוסרת את השקר, אלא אף מרחיקה ממנו:

" 'מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק', שלא מצינו בכל התורה כולה שנעשה הרחקה, רק חכמים הזהירו לעשות הרחקה. אבל בשקר, צוותה התורה בעצמה לעשות הרחקה. מזה נשמע, שדבר שקר הוא עבירה גדולה".

בדרך כלל התורה קבעה איסור, וחכמים עשו סייג כדי להרחיק ממנו. מבחינה זו איסור שקר יוצא דופן בכך שהתורה עצמה מרחיקה מהשקר ("תִּרְחָק"), ומכך רבי שמחה לומד את חומרת האיסור.

הבעל שם טוב ורבי שמחה בונם העמידו את עניין ההתרחקות מהשקר כאחד מהיסודות שעליו בנוי עולם עבודת השם. מדוע? רבי זושא מאניפולי היה מפרש את הפסוק בדרך זו: "מִדְּבַר שֶׁקֶר" – מדיבור אחד של שקר שאתה מדבר, "תִּרְחָק" – אתה מתרחק מהשם יתברך.

נראה שהגדרת השקר אצל רבי שמחה בונם רחבה הרבה יותר. מושג השקר שממנו הרחיק רבי שמחה בונם את חסידיו הוא בעיקר השקר שבין האדם לבין עצמו. הדרישה של רבי שמחה בונם להקפיד לדבר אמת נועדה להרגיל את החסידים למידת האמת. מידת האמת באה לידי ביטוי במערכות היחסים שבין האדם לבין החברה, ובמקביל בעולמו הפנימי - בינו לבין עצמו. האמת צריכה להנחות את האדם בכל מהלך חייו בלא שמץ של חנופה ורצון לרצות אחרים, ובלא הונאה ורמייה עצמית.

יהי רצון שנזכה להתרחק מן השקר, ולהתקרב לאמת.