1. ההורג במזיד חייב מיתה.

2. ההורג בשגגה, ינוס אל עיר המקלט להימלט מנקמתו של גואל הדם.

3. מכה אביו או אמו וגרם להם לחבורה, חייב מיתה.

4. גונב אדם ומוכרו לעבד חייב מיתה.

5. המקלל את אביו או את אמו חייב מיתה.

6. החובל בחברו חייב, על-פי שומת בית הדין, לשלם לו תשלומים שונים: דמי ביטול מלאכה, דמי ריפוי, דמי צער ובושת ודמי נזק נוסף.

7. המכה למוות את עבדו הגוי, חייב מיתה. אך אם העבד מת רק לאחר מספר ימים, האדון פטור.

8. אדם המכה בשוגג אישה הרה, למשל במהלך קטטה עם אדם אחר, והיא מפילה את ולדה, עליו לשלם קנס. אם האישה עצמה נפגעה, כמו גם כל אדם אחר, ואיבדה אחד מאבריה, בית הדין מעריך את גובה הקנס והפיצוי שיש לשלם בגין הנזק.

9. המכה את עבדו הגוי, והלה מאבד את אחד מאבריו, יצא העבד לחופשי.

1. שור ההורג אדם, יומת.

2. שור מועד שנוגח בפעם השלישית והורג אדם, יומת הוא ויומת גם בעליו.

3. נגח השור והרג עבד גוי, יינתן פיצוי לבעלי העבד והשור יומת.

1. הכורה בור ברשות הרבים ונפל לתוכו שור או חמור וניזק, חייב לשלם את דמי הנזק לבעלים.

2. שור של אדם הנוגח והורג את שור רעהו, על בעל השור המזיק לשלם את מחצית הנזק. אם השור הוא מועד, כלומר נוגח ומזיק בפעם השלישית, הבעלים ישלם את מלוא הנזק.

3. הגונב שור וטבחו או מכרו, כך שכבר אינו יכול להחזיר את הגנבה עצמה, עליו לשלם פי חמש מדמי השור. אם מדובר בכבש או עז, ישלם רק פי ארבעה.

4. אדם התופס גנב בשעת מעשה ומחשש לחייו הוא מקדים ופוגע בו למוות, אלא חל עליו דין של רוצח.

5. בכל מקרה של גניבה, על הגנב לשלם כפל גניבתו.

6. השול את עדרו לרעות בשדה חברו, עליון לשלם את מלוא הנזק.

7. המבעיר אש, אפילו בשטחו, והאש התפשטה והזיקה אחר, על המבעיר לשלם את הנזק.

- (טו-טז) המפתה בתולה לשכב עמה, חייב לשאתה לאישה או לשלם קנס על מעשהו.

- (יז) חובה על בית הדין להרוג את העוסק בכשפים.

- (יח) שוכב עם בהמה חייב מיתה.

- (יט) מקריב קורבן לאלילים דינו מיתה.

- (כ) אין לפגוע בדברים או בממון בגר - אדם שהגיע מארץ אחרת.

- (כא-כג) אסור לענות כל אדם. התורה מדגישה את הדברים ביחס לאלמנה ויתום חסרי ישע. הקב"ה מבטיח לעמוד לצד המעונה ולהעניש את המענה.

- (כד) אין לתבוע בכוח הלוואה שניתנה לאדם עני לצורך מחייתו, ואין להטיל ריבית על החזר ההלוואה.

- (כה-כו) הלוקח בעירבון כבטוחה חפץ המשמש את הלווה לקיומו, עליו להחזירו לו בשעת הצורך.

- (כז) אסור במיוחד לקלל את ה' או את הדיינים ונשיאי העדה.

- (כח-כט) התורה מפרטת במקומות אחרים את דיני הפרשת תרומות ומעשרות ובכורות העדר. כאן היא מצווה לשמור על סדרי ההפרשה - מוקדם ומאוחר.

- (ל) אסור לאכול בשר טרפה.

- (א) אין לשמוע דבר לשון הרע.

- (א) אסור לדיין לשמוע דברי אחד המתדיינים שלא בפני חברו.

- (א) אסור לחבור לאדם שתובע תביעת שווא ובוודאי שלא להעיד לטובתו.

- (ב) בית הדין אינו מחייב מיתה אלא אם כן יש בין הדיינים רוב בהפרש של שניים לחיוב.

- (ג) אין להעניק יחס מיוחד בבית הדין לאדם מסכן, מתוך רגש של רחמים.

- (ד) הרואה אבידת חברו, גם אם הוא שונאו, חייב להשיבה לו ואינו יכול להתעלם ממנה.

- (ה) הרואה את חמור שונאו מוטל בדרך תחת משאו, אינו יכול להתעלם, עליו לעזור לו.

- (ו) אין להטות את הדין לטובת אדם מסכן.

- (ז) יש להתרחק מכל דבר שקר.

- (ז) היוצא מבית הדין חייב במיתה, ולאחר מכן יש טענה כלשהי המאפשרת לזכותו, חייב בית הדין לשוב ולדון בעניינו. אך אדם היוצא זכאי, גם אם נתקבלו ראיות חדשות לחובתו, אין לשוב ולדונו.

- (ח) אין לדיין ליטול שוחד, גם אם נותן השוחד הוא זה שבלאו-הכי יזכה בדין.

- (ט) התורה שבה ומזהירה לנהוג ביושר ובכבוד עם הגר.

- (י-יא) עבודת בחקלאי מתקיימת במחזור של שבע שנים. שש שנים עובדים בקרקע ונהנים מפירותיה, ובשנה השביעית נחים מהעבודה ומפקירים את תנובת הקרע לכל.

- (יב) ששה ימים עובד אדם את עבודתו. היום השביעי הואר יום מנוחה לאדם לעבדיו ולבעלי החיים שברשותו.

- (יג) אזהרה כללית לקיום כל מצוות ה'.

- (יג) אין לחבור לעובד-עבודה-זרה בשום דרך ובשום עניין.

- (יד-יז) התורה מזכירה את שלושת הרגלים בהם על כל יהודי לעלות לירושלים לבית המקדש, ולהביא את קורבנות הרגל. בחג המצות, בחג הקציר-שבועות, ובחג האסיף-סוכות.

- (יח) אין להקריב את קורבן הפסח כל עוד לא בוער החמץ.

- (יח) אין להותיר מן הקורבן עד בוקר, אלא החלקים הקרבים על המזבח.

- (יט) חובה להביא את ביכורי הפירות לירושלים ולאוכלם שם בטהרה.

- (יט) אין לבשל בשר בחלב. התורה חוזרת על איסור זה בשלושה מקומות שונים ומכך לומדים כי בשר וחלב נאסרו באכילה, בהנאה ובבישול.

(בפרשה 118 פסוקים)