"כִּי כְּשֶׁאָדָם... יוֹשֵׁב וְדָן אֶת חֲבֵרוֹ וְצָרִיך לִזָּהֵר מִזֶּה מְאד וּלְהִסְתַּכֵּל עַל עַצְמוֹ הֵיטֵב אִם הוּא רָאוּי לָזֶה לִשְׁפּט אֶת חֲבֵרוֹ 'כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלקִים הוּא' (דברים א), כִּי רַק הוּא יִתְבָּרַך לְבַדּוֹ רָאוּי לִשְׁפּט אֶת הָאָדָם כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (אָבוֹת פֶּרֶק ב): 'אַל תָּדִין אֶת חֲבֵרְך עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ' וּמִי הוּא שֶׁיָּכוֹל לֵידַע וּלְהַגִּיעַ לְמָקוֹם חֲבֵרוֹ כִּי אִם הַשֵּׁם יִתְבָּרַך, שֶׁהוּא מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם... וְכָל אֶחָד וְאֶחָד יֵשׁ לוֹ מָקוֹם אֶצְלוֹ יִתְבָּרַך, וְעַל כֵּן הוּא לְבַדּוֹ יִתְבָּרַך יָכוֹל לָדוּן אֶת הָאָדָם, כִּי הוּא יִתְבָּרַך בַּעַל הָרַחֲמִים וּבְוַדַּאי הוּא מְקַיֵּם בָּנוּ 'הֲוֵי דָּן אֶת כָּל הָאָדָם לְכַף זְכוּת' (אָבוֹת פֶּרֶק א)".

(ליקוטי מוהר"ן, חלק ב, תורה א, יד)

איננו יכולים לדון את האחר אלא בהגיענו למקומו. הסיבה איננה רק שאין לנו מלוא הנתונים המאפשרים שפיטה כזו, אלא שהאופן בו אנו רואים את הזולת שונה מהותית מהאופן שבו אנו חווים את עצמנו. את עצמנו אנו חווים מבפנים, לא כן את הזולת.

השפיטה, מלמד רבי נחמן, אפשרית רק מהמקום של החוטא עצמו, מהמקום שממנו חטא, ורק ה' הנמצא במקומו של החוטא ראוי להיות שופטו. על האדם, השופט תמיד מבחוץ, להשעות את עצמו משפיטת האחר. זאת כשלעצמה עצה יקרה מפז, משום שאת רוב זמננו אנו מבלים בשפיטת הזולת, ויש להימנע מכך, כפי שאומר רבי נחמן – "כִּי כְּשֶׁאָדָם... יוֹשֵׁב וְדָן אֶת חֲבֵרוֹ וְצָרִיך לִזָּהֵר מִזֶּה מְאד וּלְהִסְתַּכֵּל עַל עַצְמוֹ הֵיטֵב אִם הוּא רָאוּי לָזֶה לִשְׁפּט אֶת חֲבֵרוֹ 'כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלקִים הוּא' (דברים א)".

השפיטה האפשרית היא אם כן שפיטת האדם את עצמו. שפיטה אחרת איננה שפיטה כנה.

רגילים אנו לומר שאין לנו לשפוט את הזולת מפני שלא התנסינו בסיטואציה שגרמה לו לחטוא. אך רבי נחמן מדבר על רובד עמוק יותר: הבעיה איננה חוסר היכרות שלנו עם המקום בו היה החוטא קודם למעשהו, אלא חוסר יכולתנו להגיע לידיעת שורש נשמתו של הזולת, שהוא מקומו האמיתי.

על כן השפיטה יכולה להיות רק של ה' כי הוא מקומו של עולם, הווי אומר הוא השורש של כל דבר בעוד אנו ברואים הנמצאים בתוך עולם קיים.

הרב שג"ר זצ"ל (הרב שמעון גרשון רוזנברג), מתוך הספר "שיעורים על ליקוטי מוהר"ן - חלק ב"