נשאר לנו רק מפתח אחד!
נשאר לנו רק מפתח אחד!
וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם: וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה: (בראשית י"ח א' - ב').
בשני הפסוקים הללו טמון סוד כביר עצום ואדיר, אשר מלווה אותנו במשך כל ימי חיינו, ובדורנו הסוד הזה גם הפך לשיר והמנון אשר תפס מקום ראשון, ואלו מילותיו:
מי שמאמין לא מפחד... ולנו יש את מלך העולם והוא שומר אותנו מכולם. בואו ונראה כיצד השיר הזה מתקשר לפסוקים הנ"ל.
וַיֵּרָא אֵלָיו - אם הפחד והיראה של האדם מופנים "אליו יתברך", והוא שם בה' מבטחו.
ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא - גימטריה (עם המילים) הבוטח באלוקים - מצליח.
וְהוּא - זה שלא ירא מה' - ושם מבטחו בבשר ודם.
יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם - חשוף ונתון "לחום היום", לסכנות ולפגעי הזמן, וההצלחה והסיעתא דשמיא אינם מנת חלקו.
כך חיים השְׁנַיִם, הכופר והמאמין, וכל אחד צועד מתוך ביטחון בצדקת דרכו. לפתע פוקדים את הכופר והמאמין ימים קשים, אסונות וצרות ושאר ירקות.
וַיִּשָּׂא עֵינָיו - כאשר חש האדם המאמין בקשיים ובייסורים, הוא נושא עיניו לשמים…
וירא - הוא לא תולה את הצרות בנתוני השטח או מזג האוויר הלקוי, אלא הוא "רואה" את הבורא מבעד לייסורים, ומבין שהם איתות עבורו כדי שיתחזק ויתקרב וישוב לאלוקיו, ואכן הוא קולט את המסר והשדר ומתקרב יותר אל הבורא.
וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו - לפתע השערים נפתחים, הישועה מגיעה ונשלחים משמים מלאכים לטפל בבעיותיו.
וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל - חברו הכופר והמורד רואה עין בעין את "הסיעתא דשמיא" ואת המלאכים המסייעים לשכנו המאמין, ועיניו כלות. הוא רץ לשכנו ומנסה לתחקרו ולגלות "מהי הסגולה שבזכותה הוא זוכה לישועה". אך לפתע מתברר לו שאין סודות ואין סגולות. פשוט מי שמתכופף לה' ולתורתו, זוכה לסיעתא דשמיא וישועה. ומי שלא, עליו להסתדר לבד.
וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה - מבין הכופר שכפירתו בעוכריו ומעכבת ממנו את הישועה, והוא מתחיל להתקרב לה' ולהשתחוות לפניו ולפני תורתו "אפים ארצה", בבחינת "מלאך רע עונה אמן בעל כורחו" (שבת קי"ט ע"ב).
אכן "בשעת צרה", כל אחד אמור לפנות לאדונו ולקבל ממנו את הסיוע. וכיוון שהבוס והאדון הבלעדי של המאמין - זה "הבורא", לכן הדלתות נפתחות בפניו, ונותנים לו הרגשה של "בן בית וחלק מהמשפחה". שהרי הוא באמת כזה!!! אך הכופר, זה שאין בינו לבוראו כל מכנה משותף "חיובי" - ודווקא יש מכנה משותף "שלילי", אדם זה אינו מוכר במערכת ומוגדר "כגוף זר", בשפת המחשבים קוראים לזה "וירוס", וממילא פולטים אותו החוצה ולא חוננים אותו בישועה.
מה כוונת המשורר והפייטן? מה הקשר אלי האדם הקטן?
העולם היום בפאניקה!
איראן המדומיינת מאיימת, אנשי ערב והערב רב מתכננים עלינו, השטן ושלוחיו נלחמים בתורה ובדת - ומנסים לטאטא ולטמא כל בן וכל בת, תִפְקוּד העולם נראה כמו "מחול שדים", צונאמי, הוריקן, חום הזוי, חוסר גשם, היוקר יאמיר, כל האנושות בקייטנה אחת גדולה, ולא צריך להיות היסטוריון כדי לקלוט שהקייטנה הזו רק מעמיקה, ואף אחד לא יודע כיצד היא תסתיים.
בעצם יש כמה כיוונים. לנשיא איראן איש הטירוף והבלגאן יש כיוון "אטומי", ולראש ממשלת לבנון ועוד כמה ראשי מלפפון יש כיוון דומה, גם נשיא מצרים ועוד כמה חלוצי נעליים כיוונם "זהה", כולם מצפים "לזרוק אותנו לים" ולהטיסנו מהר מהעולם.
כל מי שיש לו ראש מבריק (אין הכוונה לקרחת - אלא למח צלול ולא חלול), לא רואה את האור בקצה המנהרה! אף אחד לא יודע מה ילד יום, ולא יופתע מכל מה שיקרה פתאום. הכל כבר נראה צפוי, וכלל לא הזוי. אם כן מהיכן נשאב עידוד? כיצד נצליח לצלוח את המצב המכה והמדכא?
טובי המוחות ישבו ודשו בסוגיה סבוכה זו, ומצאו פיתרון "גאוני", הברקה שאין כמותה - אפילו לא בעיר חלם! לאחר שהתברר שכל מה שהציעו בעבר, כמו גבולות 67, וירושלים משותפת, ושחרור מחבלים, ועשיית "קטיף" לישובי גוש קטיף - תוך כדי התעללות ברברית, לאחר שהבינו שכל זה לא היה מספיק רציני, הם החליטו ברוב קולות להפעיל נשק הרבה יותר עוצמתי וגרעיני, הנקרא "הקפאה". אכן כשמו כן הוא, הקפאת השכל וההיגיון. במקום להקפיא עופות ופושעים, מקפיאים את הבניה ואת עצבי האזרחים, ועוזרים למחירי הדירות להמריא לשחקים.
כמובן שאחרי ההקפאה באה ההפשרה, ואחר מכן החימום, וכעת אנו כבר לפני שריפה, ועדין לא באה הישועה, וכבר עולים דיבורים על הקפאה נוספת. נראה שלא יחדל היום, ומדינת ישראל תשא בתואר "מרכז הקפואים".
יהודים יקרים וחמודים, נשמות מתוקות, די כבר עם השטויות. היום זה לא סוד שכל פיתרון הוא הזוי, והעתיד שלנו חסר סיכוי. ניסינו כבר את כל המפתחות שנמצאים אצלנו בצרור, אך כולם איכזבו, ולא הועילו לשיפור ושיקום מצבינו. אך אל דאגה. יש לנו עוד מפתח אחד למילוט, אשר חתום בחותמו של כהן גדול, והיה ואם נאחז בו, הצלחתנו מובטחת.
לפני שנכנס לפרטים, אנו רוצים לשתף אתכם בסיפור מזעזע - אך עם סוף משמח, שהגיע למערכת העלון.
לפני שנים רבות, היה מלך עריץ, אשר אימלל עם שלם על לא עוול בכפו. הוא שחט להם את התינוקות, יצק חלק מהם בבלוקים, והתעלל בהם בכל הכוח. חלפו השנים, והעם הזה חש שבאו מים עד נפש. ואז...
הוא צעק צעקה נוראה, ושטף את השמים בנהרות של דם ודמעות. שמע אלוקים את קול הזעקה, והבטיח להביא את הישועה.
עשרת המכות, קריעת ים סוף, ניסים על גבי ניסים, כאשר אפם של שונאנו נקצץ ונחבט ונתחב עמוק עמוק בין גלי "ים סוף", וכך בא עליהם הסוף.
כן כן, נכון, מדובר בפרעה הננס וחבר מרעיו, אשר קיבלו "בית ספר יסודי" מבורא עולם, וסיימו אותו בהצלחה רבה, רק שהם לא "עלו כיתה", אלא "ירדו לתהום".
וכל זאת למה ומדוע ובזכות מה? כיצד עם ישראל זכה להפוך את הקערה על פיה? לא נכנס לכל המדרשים, אך נזכיר כאן את אחד המפתחות שהשתמשו בו עם ישראל.
וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ - וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים... וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר... אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב: (שמות ב' כ"ג – כ"ד).
אכן עם ישראל סבל נוראות. יכלה הזמן, ולא יכלה התיאור המזעזע של 210 שנים של שעבוד נוראי. אך כאשר עם ישראל "זעק אל הבורא", מיד וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים!
הסוד הוא לצעוק לאלוקים ולבקש את קירבתו. מי שיעשה זאת, אפילו אם הוא יהיה במיצר הכי גדול, "במיצרים", ובשעבוד הכי נוראי, אצל העריץ פרעה, אם הוא יזעק לאלוקים - הוא יוושע!!!
שהרי כל עצם בריאתנו נועדה רק כדי להיטיב לנו ולגרום לנו ליהנות. אך מחמת שלפעמים אנו זזים מעט מהתלם וצריך לייצב אותנו, לכן שולחים לנו משמים "איתותים". ומי שקולט את השדר "ומאותת לאבלא'ה בחזרה", מי שמחדש את הקשר ומחפש את קירבת הבורא, מובטח לו שיתקיים בו הפסוק וַיִּזְעָקוּ - וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים.
אז למה עד היום אנו לא נושעים? וכי איננו צועקים וזועקים לאלוקים?
התשובה מאוד דקה ועדינה, אך אסור לנו להתעלם ממנה:
אנו בוטחים באלוקים… אך סומכים גם על... רפא"ל מפַתחי "כיפת הברזל", ועל טיל החץ שאת יריבו מוחץ, ועל מטוס "הלביא" מטוס הקרב העתידי, יש לנו צבא עוצמתי, שב"כ יוקרתי, וממילא אנו יכולים להסתדר לבד. אומנם אנו זועקים לאלוקים, עושים עצרות ותפילות, אך זה בתור "כוח עזר" ותגבורת, ואיננו חשים שזה "הכוח הבלעדי" והחמצן שלנו.
רוצים דוגמא? בכל יום שני וחמישי שאנו אומרים בשחרית "תחנון ארוך", אנו אומרים את המשפט הבא:
אַל יִמְעֲטוּ לְפָנֶיךָ תְּלָאותֵינוּ, מַהֵר יְקַדְּמוּנוּ רַחֲמֶיךָ בְּעֵת צָרותֵנוּ... וְאַל תַּשְׁחֵת אֶת זֵכֶר שְׁאֵרִיתֵנוּ. כִּי לְךָ מְיַחֲלות עֵינֵינוּ.
משפט זה טומן בתוכו את תמצית התפילה ולב התחנון, בו אנו זועקים על צרותינו, ומבקשים שיתחשבו בתלאותינו, ודורשים רחמים על מצבינו! בתוך המשפט הזה יש דמעות של אלמנות, דם של נפגעי טרור, גלום בו מסע ההסתה וההכפשה לדת ולתורה, צער העקרות ודמעת העניים והרעבים, מקופלים במשפט הזה אלפי חולים ועוד יסורים רבים לאין מספר.
והנה סוף סוף כבר הגיע עת רצון, ואנו מכונסים בבתי כנסיות ועטופים בטלית ומעוטרים בתפילין, ואנו כבר אומרים תחנון ומוציאים את המשפט הכביר הזה מהפה וזועקים אַל יִמְעֲטוּ לְפָנֶיךָ תְּלָאותֵינוּ, מַהֵר יְקַדְּמוּנוּ רַחֲמֶיךָ בְּעֵת צָרותֵנוּ... וְאַל תַּשְׁחֵת אֶת זֵכֶר שְׁאֵרִיתֵנוּ…
אך כיצד אנו פולטים את המשפט הזה? האם מישהו מוריד דמעות? האם בכלל מבחינים במילים הללו בין כל "הטקסט הארוך", שאנו "מצטטים" בחופזה?
אין ספק שאם המשפט הזה היה נמצא באמצע תפילת שמונה עשרה של תפילת "נעילה" של יום הכיפורים, שכל המתפללים בבית הכנסת היו בוכים בשעת אמירתו. משום שיום הכיפורים הוא זמן שבו האדם מרגיש היטב את החרב המוטלת על צווארו ואת עתידו המעורפל והלא בטוח, ולכן הוא מתבונן יותר במה שהוא מוציא מהפה - ואינו פולט את המילים כלאחר יד. ממילא אם הוא היה מגיע למשפט הכביר הנ"ל, הוא היה נמס מכל מילה שבו, וזועק אותה ממעקי הלב והנשמה.
אם כן מדוע במשך השנה אנו מתנהגים אחרת?
משום שבמשך השנה הקשר שלנו עם הבורא רופף ורדום, אנו כבר בטוחים בעצמנו, בצבאנו ומטוסינו, ואיננו חשים כל כך צורך בעזרת בוראנו. מחמת זאת אנו "מטיסים" את התפילה במהירות וללא התבוננות.
ובאמת כאשר האדם נמצא במצבים רגישים, כמו לפני תוצאות של בדיקה קריטית, או על סף חדר לידה - כאשר מתברר לו שחל סיבוך - והרופאים אובדי עצות, מיד הוא חש חוסר אונים ומחפש את אבאל'ה, והפעם התפילה כבר לא "בורחת" לו מהפה, אלא נאמרת בכובד ראש, עם התבוננות ודמעות ורגש. נכון?
כך הוא טבע העולם. האדם מנסה להסתדר בכוחות עצמו, והוא לוקח את הבורא בתור "גלגל ספר". אך כאשר הוא נתקע ורואה שהמצב מורכב וסבוך, או אז הוא פותח את שערי ליבו ונפשו, וזועק לבוראו ומבכה את מר גורלו. גם במצרים המצב היה כך. הם סבלו וסבלו, הצרות גברו, עד שלא הייתה להם ברירה - והם צעקו לאלוקים! ואכן כאשר הם צעקו - מיד הם נושעו ונגאלו.
אך האדם החכם, לא ממתין למכה שתגיע, אלא הוא מונע אותה מלכתחילה. כיצד? על ידי שהוא מתפלל וזועק לבוראו - תמיד, ומכריז ללא הפסקה שמשענתו היחידה היא אביו הרחמן מלך העולם - ולא שום כוח של בשר ודם.
וכבר ידוע מאז ומעולם, שאחת הסגולות "הבדוקות", זה לחיות ולחוש את המילים "אין עוד מלבדו". מסופר על אנשים שהיו בשואה הארורה, וכאשר קְנֵה הרובה הופנה אליהם, היו מתעמקים בהכרה של "אין עוד מלבדו", והרובה שמולם - לא הצליח לירות!!! היה צדיק אחד שכבר הפך לסיפור הצלחה, משום שפגש את החיה הנאצית מספר פעמים, ומעולם לא הצליחו החיות הללו לירות בו ולהורגו. כאשר הרובה הופנה לכיוונו, פשוט הוא לא פעל. כאשר נשאל "מה סוד העניין"? ביאר זאת כך:
כל פיגעי ונזקי ומקרה הזמן, אינם באים לאדם, אלא רק כדי לאותת לו לחפש את בוראו ולהכיר בשליטתו הבלעדית. ממילא, כאשר האדם באמת חש את שליטת הבורא הבלעדית והוא מאמין שאין שום כוח בעולם זולת הבורא, הרי שהוא מבטל את כל הכוחות שבעולם, וממילא הם לא פועלים עליו.
זה לא קוסמות ואוקוס פוקוס, ולא קשור לעולם המיסטיקה. פשוט זו מציאות פיזית וברורה. מי שמאמין בכוחו הבלעדי של "אחד" (הבורא), לא יכול לשלוט בו "אף אחד". ואילו מי שלא מאמין בכוחו הבלעדי של אחד (הבורא), שולט בו כל אחד.
וכאן המקום להעלות את דבריו הקדושים של הרב פינקוס זצ"ל, ובעזרת ה' נוסיף להם מעט עיבוד ונופך, כדי לחדד היטב את המסר:
מה עושה נהג שנגמר לו המצבר ברכב והוא לא יכול להתניע? נעמד בצד הדרך עם זוג כבלים, ומבקש עזרה. ולאחר שמחברים אותו למצבר אחר והמנוע שלו מתעורר לחים ונדלק, הוא מנתק את הכבלים - אומר שלום - וממשיך להסתדר לבד.
בדיוק כך מתנהג האדם. כאשר פוקדות אותו צרות והוא לא מצליח להתניע (להתמודד עם הקשיים), הוא מוציא זוג כבלים (תפילין, צדקה, תפילה), ומתחבר באמצעותם "למצבר העליון" (לאבאל'ה הרחום והחנון), וזוכה ומקבל כוחות מחודשים, הבעיות נפתרות והמנוע נדלק מחדש. אך לאחר שהמנוע שלו נדלק, הוא מנתק את הכבלים (מפסיק את החיזוק שקיבל על עצמו), אומר תודה לקדוש ברוך הוא - ומנסה להמשיך להסתדר לבד.
רואה הבורא שהאדם המדומיין בוטח בעצמו ולא דורש את קירבתו ועזרתו, והוא שוב משבית לו את המנוע (מביא עליו צרות), ומצריך אותו להתחבר מחדש "למצבר העליון" (על ידי תפילה והתחזקות והתקדמות ברוחניות). שוב פעם האדם מתקרב לבורא – והישועה מגיעה – והמנוע שלו נדלק. רואה היהודי שהבעיות הסתדרו, המנוע עובד, הכל נוסע, והוא חוזר לסורו ומתנתק מבוראו – ומנסה להסתדר בלעדיו.
רואה הבורא שהבן המתוק שלו "שומר ממנו מרחק", ושוב פעם הוא מביא עליו צרות, והיהודי שוב מחפש את הבורא... וכך החוזרת ההצגה כל פעם מחדש, והאדם מעביר את חיו עם יסורים וקשיים לחינם, רק מחמת עקשנותו להסתדר לבד.
אך האדם החכם, לאחר שבאו עליו צרות והוא הוציא כבלים (התחזק והתקדם ברוחניות), והצליח להתחבר "למצבר העליון", (לקבל סיעתא דשמיא), הוא לא שולף את הכבלים - ונשאר מחובר לאבל'ה לעולם. (הוא לא עושה "רברס" ביראת שמים, אלא ממשיך את העליה והחיזוק לנצח). משום שרכב שמחובר כל הזמן למצבר כוח (אדם שמחובר תמיד לבורא), לעולם לא יהיה לו בעיות בהתנעה. (יש לו סיעתא דשמיא תמידית בכל העניינים). נכון?
אם ברור לנו הרעיון, מדוע אנו לא חיים כך בשטח?
הרי כיום, ברור לכולנו שהמצב סבוך ורגיש. כולם חשים שהם יושבים על חבית נפץ ופצצה מתקתקת וחיים על זמן שאול ושעון החול הולך ואוזל. אנו רואים עין בעין כיצד מתגברים עלינו הצרות מבית ומחוץ, וכבר אנו נמצאים עם הלשון בחוץ, בִּרְאוֹתנו שהכל שבור ורצוץ, ועתידנו עומד לפני פיצוץ.
כבר ניסינו את כל הפיתרונות, ועדין ישועתנו לא באה!
אין לנו ברירה, אלא "להשאיר את הכבלים מחוברים עם אבאל'ה", להפנים שאי אפשר "להסתדר לבד", לאמץ את העצה הנפלאה ולחיות ולנשום ולאכול ולישון עם הפתגם "אין עוד מלבדו", ולהפעיל את מערכת ההגנה של וַיִּזְעָקוּ - וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים, ולא להמתין שיהיה גרוע יותר.
זה בעצם המסר שגלום בפסוקים שבראש המאמר:
וַיֵּרָא אֵלָיו - מי שזועק לאלוקיו ומפנה אליו את כל יראתו ושם בו מבטחו.
ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא - גימטריה (עם המילים) הבוטח באלוקים - מצליח.
ומי שלא, נאלץ על אפו ועל חמתו להשתנות.
משום שתכלית הייסורים – זה לכוון את האדם לבוראו ולהסיטו חזרה לתלם. ועד שהוא לא יעכל את המסר, המצב לא ישתנה - ואף יחמיר. מצד שני אם האדם יעכל את השדר ויפנים אותו ויבטח באלוקיו ויזעק אליו, באותו רגע אלוקים יגאלו.
נו, אם כן, לֵמָה אנו עוד מחכים? מדוע איננו משתנים?
