ידועים דברי חז"ל (תנחומא וירא אות כג, ובקיצור בבראשית רבה פרשה נח, ה) המובאים ברש"י כאן, שנשמתה של שרה פרחה ממנה כשאמר לה השטן שיצחק נעקד. וכל המפרשים שואלים, מדוע פרחה נשמתה, הרי באמת לא נפגע יצחק בכלל מהעקדה? ואמנם המדרש אומר שלא הספיק השטן לספר את הסוף, שיצחק ניצל, אבל הרי הוא סיפר לה רק שהוא נעקד, ולא אמר לה שנשחט, ומה יש לה להתרגש מזה כל כך?

אפשר לפרש, שה' ציווה על אברהם להעלות את יצחק לעולה, כדי לכפר על כך ששרה לא האמינה להבטחת ה' שהיא תלד בן לזקנתה. שרה שמעה מהשטן על העקידה בשעת מעשה, עוד לפני שקרא המלאך לאברהם "אל תשלח ידך אל הנער" (כב, יב), והיא מסרה את נשמתה כדי למנוע את מות יצחק.

עוד אפשר לפרש על פי פרקי דר' אליעזר (פרק לא) שאומר שכשיצחק נעקד, יצאה נשמתו, ואח"כ חזר לחיים (כמו הסיפור המקביל בהפטרת פ' וירא, על הילד שנפטר והחייה אותו אלישע) - השטן סיפר לה שיצאה נשמתו, ומרוב צער היא מתה, לפני שהספיק השטן לספר שנשמתו חזרה. ייתכן שצער זה מביע התנגדות למעשהו של אברהם; ואפשר להסביר זאת לפי מה שאמרנו לעיל כב, ב, שה' לא ציווה על אברהם לעקוד את יצחק אלא רק ביקש ממנו, ושרה חשבה שכיוון שאין זה ציווי, לא היה צריך לעקוד את יצחק.

[על דרך הצחות אפשר להסביר בזה את דברי הגמרא (ראש השנה טז ע"ב) שתוקעים בשופר פעמיים כדי לבלבל את השטן: זו נקמה לשטן על שבלבל את שרה וגרם בכוונה למותה בגלל העקידה, שלזכרה אנחנו תוקעים בשופר; וכמו ששרה בכתה ביללות, כך אנו תוקעים בשופר ביללות, לבקש להיכתב בספר החיים, בניגוד למה שעשה השטן לשרה].