"כִּי יְמֵי הַחֹל הֵם בְּחִינַת עַצְבוּת, וַאֲפִלּוּ הַמִּצְווֹת שֶׁעוֹשִׂין בִּימֵי הַחֹל הֵם בְּחִינַת עַצְבוּת... וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁמַּמְשִׁיכִין קְדֻשָּׁה שֶׁל שַׁבָּת לְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַחֹל, עַל יְדֵי זֶה נִתְגַלֶּה הָאַחְדוּת הַפָּשׁוּט יִתְבָּרַך. כִּי בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי הַחֹל הֵם פְּעֻלּוֹת מִשְׁתַּנּוֹת שֶׁבְּכָל יוֹם נִבְרָא פְּעֻלָּה מְשֻׁנָּה... רַק עַל יְדֵי שַׁבָּת שֶׁאָנוּ זוֹכִין, שֶׁנָּתַן לָנוּ הַשֵּׁם יִתְבָּרַך מַתָּנָה גְּדוֹלָה כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שַׁבָּת י, עמוד ב): 'מַתָּנָה טוֹבָה יֵשׁ לִי בְּבֵית גְּנָזַי וְשַׁבָּת שְׁמָהּ'... כִּי שַׁבָּת מוֹרָה עַל אֱמוּנַת הַיִּחוּד, שֶׁאָנוּ מַאֲמִינִים שֶׁכָּל הַפְּעֻלּוֹת מִשְׁתַּנּוֹת נִמְשָׁכִין מֵאֶחָד הַפָּשׁוּט יִתְבָּרַך, שֶׁבָּרָא כֻּלָּם בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי הַחֹל וְשָׁבַת בְּשַׁבָּת".

(ליקוטי מוהר"ן חלק ב, ב, ה-ו)

רבי נחמן קובע שימי החול הם "בְּחִינַת עַצְבוּת", מכיוון: "כִּי בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי הַחֹל הֵם פְּעֻלּוֹת מִשְׁתַּנּוֹת".

המציאות שבקרבה אנו חיים בימי החול היא מציאות של ריבוי. הריבוי מוטבע כבר בבריאה עצמה שנמשכה ששה ימים, ובכל יום נבראו דברים אחרים, כשהמאפיין המרכזי בימי הבריאה הוא ההבדלה שבין דבר לדבר. האור מובדל מן החושך, מים עליונים מובדלים מן המים התחתונים, הירח והכוכבים מושלים בלילה לעומת השמש שמושלת ביום.

בימי החול האדם שטוף בפרטים רבים שכל אחד תובע את מבוקשו: צריך לאכול, צריך לישון, צריך לעבוד על מנת להתפרנס, וצריך לתקן דברים שהתקלקלו, וכל אחד מן ה'צרכים' איננו מניח לאדם עד שיספק את מבוקשו. כך מוצא האדם את עצמו, לכאורה, מתרוצץ מצורך לצורך, ממחויבות למחויבות, וכבובה על חוטים שכל אחד מן החבלים הקשורים מושך לכיוון אחר, נקרע האדם ומאבד כיוון, ובעיקר - משמעות. זהו העיצבון עליו מדבר רבי נחמן.

והנה בבין הערביים של יום השישי, ברגע אחד ובמעבר חד, חדל האדם מכל מעשיו, מתיישב ומתבונן. בתנועה זו מחקה האדם את אותו בין הערביים של יום השישי הראשון בהיסטוריה, בו חדל הקב"ה מכל מלאכתו.

על פי רבי נחמן, סיום המלאכה ביום השישי ושביתת אלוקים ביום השביעי, חושפת ומעניקה לאדם את המשמעות לכל ימי המלאכה. האיסור לעבוד ביום השבת איננו 'מניעה' להמשיך בשגרת חיינו, אלא מהפכה תודעתית המבקשת להעניק משמעות חדשה לשגרת חיינו.

מתוך השביתה שאנו נוקטים ביום השביעי, אנו למדים על המשמעות החיובית של העשיה בששת ימי השבוע כחלק מהרצון האלוקי לקדש את המציאות כולה, שבה גם ששת ימי החול וגם השבת נכללים באחדות האלוקית, ובכך אנו מסירים מעלינו את העצבות: "שֶׁכָּל הַפְּעֻלּוֹת מִשְׁתַּנּוֹת נִמְשָׁכִין מֵאֶחָד הַפָּשׁוּט יִתְבָּרַך, שֶׁבָּרָא כֻּלָּם בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי הַחֹל וְשָׁבַת בְּשַׁבָּת".