בנוגע למצות קרבן הפסח שמדובר עלי' בפרשתנו, מצינו שבספר המצוות להרמב"ם מנה שתי מצוות "המצווה הנ"ה – הציווי שנצטווינו לשחוט כבש הפסח כו'. המצווה הנ"ו – הציווי שנצטווינו לאכול כבש הפסח כו'". וכבר תמהו נושאי-כלי הרמב"ם (מעשה נסים סי' ה; ועוד) מה ראה למנותם לשתי מצוות נפרדות במנין התרי"ג, שאין זה מתאים ע"פ הכללים שיסד בתחילת ספרו.

אמר לו הקב"ה למשה "חייך, אין ישראל יוצאין מכאן עד שישחטו את אלהי מצרים לעיניהם" (שמו"ר טז, ג). היינו ששחיטת הפסח ענינה השלכת וביטול הע"ז של מצרים שהיו ישראל שקועין בה. ולא עבודה-זרה כפשוטו בלבד, אלא "שחטו" את השעבוד לפרעה והשיעבוד להשקפתו של פרעה, וכעת מוכנים הם לקבל את עולו ית'. ועבודה זו הייתה במסירות-נפש כפשוטו, שהרי "הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו" (וארא ח, כב), ובכך הוכיחו בנ"י את התמסרותם הגמורה להשי"ת בכל נפשם.

(ע"פ לקוטי שיחות חלק ט"ז עמ' 102)