ומוסיף רש"י "יקיר ולא אתיקיר", כי עקשות יכולה להיות בשני אופנים: א. ההנהגה באופן של עקשנות. ב. שהאדם הוא עקש בעצם. היינו, שאין זה רק שמתנהג בעקשנות, אלא שהוא אדם עקשן, ובדרך ממילא כל ענין אצלו הוא באופן של עקשות. וזהו מה שפירש רש"י "יקיר ולא אתיקר", כי אצל פרעה, לא הי' רק הנהגה של עקשות "אתיקיר", ולא הי' צריך להתגבר על עצמו כדי להתעקש כנגד הקב"ה, אלא הוא הי' "כבד" (עקשן) בעצם.

והנה, גם בקבלת עול ישנן שתי מדריגות: א. אדם שאין לו חשק ורצון בעבודתו ית', ומ"מ כופה את עצמו לקיים רצון ה' היפך רצונו וטבעו. ב. קבלת עול שלמעלה מכל כחות נפשו, והיינו שאין עבודתו את ה' מדודה לפי ערך מדת הבנתו והשגתו בגדלות הא-ל או מדת אהבתו ויראתו לה', אלא הוא מוסר את עצמו לה' מכל וכל, בלי מדידה והגבלה, ולמעלה מטעם ודעת.

וזהו מה שמפרש רש"י "כבד - תרגומו יקיר ולא אתיקר", שגם כאשר "מתרגמים" ומפרשים את ענין ה"כבדות" בקדושה, שענינו העבודה דקבלת עול, הנה בזה עצמו צריך להיות "יקיר ולא אתיקר". כי, כדי לבטל כבדות דפרעה, שהוא עקשן בעצם, לא מספיקה עבודת ה' בקבלת עול ב"פועל", הפעולה דקב"ע – "אתיקיר", אלא צ"ל עבודת ה' מתוך קבלת עול עצמית, "יקיר".