במסכת שבת (קיח.) נאמר, מי שיש לו מזון שתי סעודות לא יטול מן התמחוי. ורבי עקיבא אמר, עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. ורש"י פירש, התמחוי היא קערה גדולה, וגובין בה גבאים מאכל מבעלי בתים ומחלקין לעניים שתי סעודות ליום. ומרן בשולחן ערוך (סימן רמב סעיף א) פסק, אפילו מי שצריך לאחרים, אם יש לו מעט משלו צריך לזרז עצמו לכבד את השבת. ולא אמרו, עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, אלא למי שהשעה דחוקה לו ביותר. על כן צריך לצמצם בשאר ימים כדי לכבד השבת. ובמסכת ביצה (טו:) נאמר, אמר להם הקב"ה לישראל, בני לוו עלי וקדשו קידוש היום והאמינו בי ואני פורע. והתוספות כתבו, ומה שנאמר במסכת פסחים (קיב.) עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, הוא באופן שאין לו לפרוע. ובהגהות אשרי (פרק ב סימן ד) כתב, אם יש לו משכונות כדי לפרוע, אלא שאין לו מעות מזומנים לכך, על זה אמר לוו עלי ואני פורע. ובספר שנות חיים חזן (עב.) כתב, אם אין לו אפילו משכון אין לו לסמוך על הנס, ויהיה בגדר לווה רשע ולא ישלם, אלא מדובר באופן שיש לו משכון, ואין לו מעות מזומנים, שאם יהיה נדחק לשלם ימכור מן המשכונות שבידו וישלם את הלוואתו. ובסדר היום (דף כב ע"ד) כתב, לא נצטווה אדם לענג את השבת ולכבדו אלא מי שידו משגת ויכול לכבדו ולענגו, ומי שאין לו צרכי שבת, אין בידו חטא ואשמה כלל, ואין לו להטריח עצמו במה שאין לו בידו, והמטריח עצמו נקרא חסיד שוטה.